פרשת בהעלתך

לימוד שותפות בין זבולון ויששכר מהמנורה

דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: במדבר (ח,ב)

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות (רש"י)

הרמב"ן כתב שמובא במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל. וצריך לדעת שנר חנוכה רמז לאור תורה (אשר רצו היונים לבטל) אור הגנוז בתורה (עיין בני יששכר חודש כסלו-טבת מאמר ד), וכן כתב התולדות יצחק (במדבר ד) במנורה יש שני כיסויים, כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ועוד כתב בספר משנה שכיר במדבר (פר' בהעלותך), שהמנורה מרמזת לאור תורה, ובאמת נתקשה משה על קניית התורה שקשה לאדם מאד, כידוע ממאמרם ז"ל [ברכות סג, ב] על פסוק (במדבר יט, יד) "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", ומה גם אם יש לו דאגת פרנסה הקשה כקריעת ים סוף, א"כ מאד מאד יקשה לאדם לבא לקנין תורה. אך באמת רחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו:), וכל הבא לטהר מסייעין אותו מן השמים וכן הבא לטמא פותחין לו (שבת קד.), והעיקר בזה מחשבת האדם, מי שמכין לבו בכל כחו ללמוד תורה, מסייע לו השי"ת ומזמין לו פרנסתו ומונע ממנו המעיקים ודברים המטרידים אותו... נרות הימנים ונרות השמאלים מכוונים ופונים אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאילים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים.

ומדברי "משנה שכיר"לעיל ממנורה אנו נלמד על לומדי התורה והעוזרים ללומדי התורה וכמו שמצינו בבראשית רבה (פר' ויחי צט,ט) זבולן לחוף ימים ישכון, הרי זבולן קדם ליששכר שכן מייחסן יששכר זבולן, ולמה כן אלא שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, וזבולן בא ומאכילו לפיכך קדמו, עליו אמר הכתוב (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, יששכר כונס וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו, וכן משה אומר (דברים לג) שמח זבולון בצאתך, למה שיששכר באהליך שלך הן שאת מסייעו לישב בהן.

ויש לשאול מה עדיף פרקמטיא (זבולון) או עמלי בתורה (יששכר)? איתא בפסחים (נג:) דאמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף. והובא בטור והרמ"א (יו"ד סי' רמו) דהמספיק לאחרים ללמוד יחשב לו כאילו לומד בעצמו, אלא קשה כי מצינו בברכות (לד:) כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן - עין לא ראתה. ותמה בעל "בית שלמה" (יו"ד סוף סי' צד) ותירץ שהסוגיות נחלקו בזה והטור פסק כסוגיא דפסחים. ובקובץ קול התורה (קובץ נז ע' סח) העיר על דבריו: וצ"ע דהא רבי יוחנן בעצמו הוא מרא דשתי הסוגיות ע"כ. והגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ג סי' יד) כתב, דאפי' דמחזיק תורה חשוב כ"כ, מ"מ א"א להעניק שכר למחזיק תורה שוה בשוה כת"ח. דהרי יש הבדל בין השכר הרוחני של תורה, לבין שכר של מצוות, כי אין דמיון שכר מצוה לשכר תורה...אע"פ מסייע לת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה מ"מ אינו שוה לת"ח עצמו כמאמרם בברכות (לד ע"ב) אבל לת"ח עצמן "עין לא ראתה". אבל בשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד ד' סימן לז) כתב, שגם מי שהתנה עמו להיות שותפין, שהוא שכר זבולון, הוא ג"כ בכלל "עין לא ראתה", דכיון דנחשב לו כלומד בעצמו כמו שכתב הטור, הוא כלומד בעצמו ממש כפשטות הלשון בלא גוזמאות. והוא ס"ל דהטור והרמ"א מדברים באופן שעשו ענין של "יששכר וזבולון" וכדו', וסוגיין איירי במסייע לו רק מעט ע"ש.

ביפה תואר על המדרש רבה (פר' ויצא) האריך הרבה בקושי' זו ונביא מדבריו: משמע דת"ח עדיף ממחזיק בידם, וקשה מהא דאיתא בב"ר (פרשה עב) עה"פ ותאמר לאה, הקדים ברכת זבולון ליששכר שהיה מחזיק ביד יששכר, וכ"כ הרא"ם דגדול המעשה יותר מן העושה, וליכא למימר דדוקא לכבוד בעלמא מקדימין למחזיקיהם אבל בשכרן לא ראי זה כראי זה, דא"כ אין המעשה גדול מן העושה. ועוד דאכתי קשה מדאמר בב"ר (פ' סג) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות חופה לבעלי מצות אצל עמלי תורה שנא' בצל החכמה כו', ובעלי מצות היינו מהני ת"ח כדאמר פ' מקום שנהגו כל המטיל מלאי כו' זוכה כו' שנאמר כי בצל החכמה כו', אלמא מהנה ת"ח משתתף עמו בשכרו והיכי קאמר אבל ת"ח עין לא ראתה כו. (עיין דף על הדף פסחים נג:).

כדי להבין מאמרי רבותינו הנ"ל, חשוב להביא מעשה שהיה מרבי עקיבא ופפוס בגמרא ברכות (סא:) תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.

והרי עלינו לשאול עצמנו מה כוונת פפוס שאמר על דברים בטלים, הרי דעת הגר"א שהכוונה לפפוס הנזכר בתענית (יח:) שהוא ולוליינוס אחיו שהיו צדיקים גמורים, וראה רש"י שם שהם הרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן, ויש אומרים שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד, ומה שאמר שנתפס על "דברים בטלים" הוא לפי הבנת מלכות הרשעה, שלא תפסתו על מצוה, אף שהוא קיים במיתתו מצוה. ומו"ר הגראי"ל (יפ"ת עמ' רד) הוסיף שפפוס לא התאונן על רוע מזלו, אלא על שלא בחר מתחילה למות על קידוש ה', כי המיתה היא דין שמים, וביד האדם לבחור על מה יהרג. ואמר הרב פנקוס יחסית ללמוד התורה גם הצלת נפשות רבות הנה דברים בטלים, כי כשאדם לומד תורה הוא מציל את כל העולם.

החפץ חיים (נדחי ישראל ו) ביאר שגם דג הניטל מהמים ממשיך לחיות מעט זמן עד שתיבש הלחלוחית שעליו, אך כבר עתה ידוע שהוא עומד למות, וכן הפורש מהתורה אף שהוא ממשיך זמן מועט לעבוד את ה' בקיום המצוות, סופו שיבש ויפסיק גם מהם. ובהקדמת ספר ברכת שמואל (ח"ד) ביאר שפפוס טען לרבי עקיבא שעליו ללמוד בצנעא, וענהו, כי הלימוד במחבוא וביחידות הוא ביטול תורה (חברותא ברכות סא: הערה מט), וכשם שהדגים אינם מסתכנים בטביעה בים, אלא אדרבא המים נחוצים להם כי כך הוא דרך גידולם, אף אנו לא מסתכנים בהתקהלות ללמוד תורה, אלא בביטולה, כי היא חיינו, וכדברי הרמב"ם (רוצח ז א) "חיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובים". (ראה הערה נב, חברותא ברכות סא:).

המהרש"א הקשה איך הותר לרבי עקיבא להסתכן כדי ללמד תורה ברבים, והרי ביטול תורה אינו משלש עבירות החמורות שדינם ב"יהרג ואל יעבור". וביאר בג' אופנים: (א). היתה זו שעת השמד, ואז אפילו על מצוה קלה חייב לההרג ולא לעבור. (ואף כי בשו"ע יו"ד קנז א, מבואר שחיוב מסירת נפש הוא רק אם גזרו על לא תעשה, ואילו לימוד תורה הוא עשה, יתכן שביטול תורה הוא חמור יותר, וראה תנחומא נח). (ב). על עבירה בפרהסיא חייב למסור נפשו אף שלא בשעת השמד, משום קידוש ה'. ורבי עקיבא היה מקהיל קהלות ברבים, (ואף שהחיוב הוא רק כאשר כופים אותו לעבור עבירה בפרהסיא, ואילו ר"ע נכנס בסכנה והחל ללמד, יתכן שבשעת גזירה ההמנעות בפרהסיא נחשבת כעבירה בפרהסיא). (ג). ע"פ תוס' (ע"ז כז:) שגם בשאר עבירות אדם רשאי להחמיר על עצמו וליהרג, ורבי עקיבא רצה לקיים מצוה זו, וכ"כ הגר"א (יו"ד קנז ג)[חברותא ברכות סא:, הערה נג).ומובא במנחות (צט:) על גודל לימוד התורה. שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית, ובאמת קשה להבין דברי רבי ישמעאל מברכות (לה:). ומהריץ חיות הקשה שם וכתב שדברי רבי ישמעאל צריך עיון. לגבי שמן זית שנו רבותינו שלשה זיתים ובהן שלשה שלשה שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכנסו לבית הבד טוחנו בריחים ונותנו בכלים טוענו בקורה ויוצא מהן ראשון, מפרקו וטוענו שניה ויוצא מהן שני חזר טחן וטען ויצא מהן שלישי, ראשון למנורה ושני למנחות (מדרש תנחומה פרשה תצוה), וכתיב במנחות (פו:) על המנורה שאין הקב"ה צריך לאורה אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, ואם תאמר: לאורה אני צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

ונראה לי לפי זה הראשון למנורה הכוונה שכל מחשבה ראשונה אדם חייב להקדיש ללימוד התורה דהיינו אדם חייב קודם כל לעסוק בתורה בקדושה ובטהרה בלי שום דברים אחרים, אם אין לו אפשרות לעמוד בזה, הרי כבר כתבו רבותינו השני למנחות דהיינו השמן השני היא למנחות אבל לא למנורה ללמד אותנו שיכול הוא לעסוק בפרקמטיא וגם לסייע בתורה. ברם הרמב"ם כתב: כל המשים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל את השם ומבזה את התורה, ונוטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בעולם הזה מדברי התורה. וכבר אמרו חכמים, אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון (הל' תלמוד תורה פ"ג ה"י). וראינו בכמה מקומות שהיו צדיקים גדולים היו חיים בדוחק ולא בקשו ממון מבני אדם כגון הלל הזקן שהיה חוטב עצים, והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון, ורבי חנינא בן דוסא שאכל חרובים מערב שבת לערב שבת, ולא ביקש עזרה מבני אדם.

וכתב מרן בכסף משנה (בהל' תלמוד תורה פ"ג ה"י) שחכמים ותלמידיהם היו מתפרנסים מתרומת הציבור. ועוד שאפילו אם נודה שהלכה מעיקר הדין כדברי הרמב"ם, מכל מקום כבר הסכימו כל גדולי הדורות להתיר משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך"...וכן כתב האגרות משה כרך ה (יור"ד סי' קטז), שאותם המתחסדים לנהוג על פי דברי הרמב"ם, ואומרים שצריך שיהנה מיגיע כפיו ויקבע עיתים לתורה בשעות הפנאי, ואינם לומדים כל היום בכולל, הם הולכים אחר עצת יצר הרע...ולכן הלכה רווחת שנתקבלה בכל הדורות ובכל תפוצות ישראל, שמותר ומצוה לעסוק בתורה בתמידות ולהתפרנס ממשכורת הכולל...ואין שום מדת חסידות להמנע מזה. ע"ש.

וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף בשות יביע אומר (חלק ז, היור"ד סי' יז) וזה לשונו המורם מכל האמור שעדיף לבחור ההצעה ללמוד תורה כל היום. ולקבל משכורתו לצורך פרנסתו ממחזיק פרטי, או מהנהלת הכולל, יותר מאשר לעסוק במלאכה או בסחורה כמה שעות ביום לצורך פרנסתו, וילמד רק בשעות הפנאי, ואף אם המשכורת מהכולל זעומה ומספיקה לו בדוחק, כבר הבטיחו חז"ל שכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, כענין הלל וחביריו. וכן נאמר, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד. והבוטח בה' חסד יסובבנו.

ומכל מקום כמו שראינו בספר "משנה שכיר" לעיל פר' בהעלותך נראה לי בס"ד שאנו לומדים שותפות כיששכר וזבולון ממנורת הזהב, כי אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי (נר מערבי) שהוא עיקר המנורה מכוון לשכינה ולתורה, ושכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם (לומדי תורה) והמשמאילים העוסקים בחיי שעה (פרקמטיא) העוזרים למימינים,וזה כדי לזכות כל אדם מישראל בתורתינו הקדושה, ולכן נראה שזהו כוונת הפסוק "דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת... יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת" אבל צריך לדעת שכל העסק בין יששכר וזבולון חייב להיות זך ונקי וכמו שמצינו בדברי חז"ל על פך השמן אם חותמת כהן גדול שלא נטמא בזמן החנוכה. אבל נראה שכל השותפות בפרקמטיא זה כיששכר וזבולון צריך להיות מתחילה לעסקה בלי תערובת של מחשבה אחרת אלא רק להגדיל ולהעדיר תורה בעם ישראל, ולכן צריך לפרנס לומדי התורה כשהם לומדים בדוחק אבל אחרי שהם למדו בלי צורך לאחרים אין הדבר ראוי לעשות, וכמו שמצינו בין הלל ואחיו שבנא בסוטה (כא.) כי הלל ושבנא היו אחים, הלל עסק בתורה בדוחק, ושבנא עבד עיסקא. אבל שבנא לא פירנס את הלל, לסוף, לאחר שלמד הלל תורה, אמר שבנא להלל להיות שותף כמו זבולון ויששכר, יצתה בת כל ואמרה: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, עבור הזכות בתורה שלמד אדם אחר-בוז יבוזו לו.

פרשת בהעלתך

הרב מנחם גמליאל

כתב רש"י - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות:

אל מול פני המנורה - אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה:

וקשה וכי זה שאהרון היה מעלה את הנרות אל מול הנר האמצעי זה יותר גדול מהקורבנות של הנשיאים.

יאירו שבעת הנרות - ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:

וכן יש להקשות שבלשון הפסוק כתוב יאירו שבעת הנרות ורש"י פירש ששה ולא שבעה.

ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה:

וכן יש להקשות מהוא שבחו של אהרון שלא שינה ומה הה"א שישנה וכי אדם שיניח כל חייו תפילין של ראש במקומו נשבח אותו שלא שינה והניח במקום אחר.

וזה מעשה המנורה - שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה:

כן עשה את המנורה -ומדרש אגדה ע"י הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה: כל זה ברש"י במדבר פרק ח

ועוד יש להקשות משום מה כתב את אופן ההדלקה לפני עשיית המנורה.

וכתבו המפרשים לישב שהקב"ה ציוה על אהרון שיכוון את הפתילות לאמצע שאם יפזר את הפתילות לצדדים יאמרו שלאורה הוא צריך. ואהרון אף שלא ידע את הסיבה והיה לו מקום לחשוב שאין חשיבות להעלות את הנרות דוקא כך. לא שינה מהמצווי של הקב"ה .

ודע שאם היה משנה ח"ו גם ההדלקה של הנר השביעי לא היתה נחשבת לו המצוה של הנר השביעי למרות שבו לא הצטווה. ולכן בפסוק כתוב יאירו שבעת הנרות ואילו רש"י פירש שהצווי היה על ששה נרות.כלומר שאהרון הדליק את הששה אל עבר הנר האמצעי בזה קיים את מצות הדלקת שבעת הנרות.

ולכן בסוף הפרשה נאמר אופן עשיית המנורה ללמד שאע"פ שמשה התקשה בעשיית המנורה [ וכי לאורה הוא צריך] ולכן עשאה הקב"ה בעצמו וזה שעשאה הקב"ה בעצמו יכל לגרום לרשעים לטעות ולומר שלאורה הוא צריך. ולכן שיבח הכתוב את אהרון בהתחלת הפרשה שלא שינה שבזה עשה קידש שם שמים ואז הבינו שהדלקת המנורה אינה בשביל להאיר לקב"ה אלא לזכות את ישראל .

ודע עוד שהיה מקום לומר שהפרשה של קידוש הלויים שנאמרה בהמשך שבא נאמר. שנתן הקב"ה לאהרון להיות אחראי על כל שבט לוי וששבט לוי ישרתו אותו ושאהרון הניף עשרים ושתיים אלף לויים ביום אחד בדרך נס על זה שייך לומר שלך גדולה משלהם.

ואולם דוקא בהטבת הנרות שזה מעשה פשוט לכאורה אמר הקב"ה לאהרון שלך גדולה משלהם. לומר לך שכל הקורבנות שהביאו הנשיאים שעלו להם הון רב לא הגיעו למעשה הקטן של אהרון. ומכאן נלמד שגם מעשה קטן שאדם עושה לשם שמים בלי להבין את הסיבה שהקב"ה מצוה לעשות דוקא כך יש לאותה מצוה חשיבות רבה בעיני הקב"ה.

פרשת בהעלתך

הרב אילן גבי

שאלה: כשאדם עוסק בתורה או שומע שיעור תורה ונכנס לחדר חכם בתורה או זקן מעל גיל שבעים האם חייבים לעמוד בפניו או לא.

תשובה: כידוע נצטוינו בתורה במצות הידור לזקן וחכם כפי שנאמר בפסוק ''מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'' ולמדו מכאן (קידושין לב:) שיש חיוב עמידה בפני אדם חכם בתורה ואדם זקן למעלה מגיל שבעים וכמבואר בשו''ע (יו''ד סי' רמד ס''א). וכידוע חיוב עמידה בפניהם הוא כאשר הגיעו לתחום ד' אמות של האדם דהיינו מטר תשעים ושנים ס''מ. ובגמ' (שם) אמרו ''אמר ר' אלעזר אין ת''ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה לייט עלה אביי'' ופירש"י ''לייט עלה אביי אהך דרבי אלעזר כל מאן דציית ליה''. וכתב הטור (רמד סי''א) ''ואפילו אם הוא עוסק בתורה צריך לעמוד דליתא לדר''א'' וכ''פ בשו''ע (שם). וכתב הלבוש (שם) ''אם זקן או חכם עובר לפניו אפילו בשעה שהוא עוסק בתורה צריך לעמוד שאינו מבטל בזה תורתו''. וכ''כ החיי''א (כלל סט ס''ח). וכן משמע מדברי ערוך השולחן (ס''ז) ע''ש. וכ''כ מפורש הבא''ח (ש''ב כי תצא סט''ו) אפילו בשעה שעוסק בתורה חיב לעמוד בפני החכם או הזקן וכו שזהו כבודו יתברך כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד לפני החכם והזקן''. וכ''כ בשו''ת בנין אב (ח''ב סי' מט) להגרא''ב דורון נר''ו ע''ש בדבריו.

ואולם במאירי (שם) מבואר להדיא שלא חייב לעמוד בפני חכם וזקן ודברי ר' אלעזר נאמרו רק ברבו מובהק וז''ל ''זה שביארנו שאדם חייב לעמוד מפני תלמיד חכם דוקא מי שאינו עוסק בתורה אבל כל שהוא עוסק בתורה ועבר לפניו תלמיד חכם אינו זקוק לעמוד אלא אם כן היה רבו'' וע''ש שהאריך בביאור הסוגיא. ומצאתי בחיים שאל (ח''א סי' עא) סוף אות ב שג''כ מבואר בדבריו שאביי מודה שבחכם שעובר אין מי שעוסק בתורה חייב לעמוד מפניו שאין תורה עומדת מפני לומדיה. וכ''מ מהרשב''א בתשובה (ח''א סי' קמד) שר''א ואביי נחלקו לענין רבו ולא לענין חכם או זקן ע''ש. וכן משמע ממרוצת לשון הטור והשו''ע (סי' רמב ס''ט-יא) ע''ש היטב. ומלבד זאת מצאתי למרן החיד''א בשו"ת חיים שאל (ח''א סימן עא) שכתב ''ודע דבחידושי חד מקמאי לקדושין כתב דקי"ל כרבי אלעזר דסבר דאין ת"ח הלומד בתורה קם דאין התורה עומדת מפני לומדיה''. וכ''מ מהרא''ם (סי' רלג) שהשמיט דין זה. ואף דלא קיי''ל הכי מ''מ חזי לאיצטרופי. ומצאתי בשו''ת ציץ אליעזר (חי''ד סי' י) שדייק מלשון הלבוש הנ''ל שהצריך לעמוד בפני חכם או זקן באמצע הלימוד ''שאינו מבטל בזה תורתו'' דהיינו שיכול לקיים שניהם ולמד מזה שאם עוסק בתורה באופן שאם יעמוד יבטל כונתו כגון שמעיין באיזה ענין או שומע שיעור תורה באופן שיפסיד מעט ע''י שיקום בזה גם הלבוש מודה שלא צריך לקום מפניהם ע''ש. ולכן להלכה אע''פ שמעיקר הדין לא חייב לעמוד בפניהם, מ''מ כשאין הדבר גורם לו לביטול תורה נכון שיעמוד בפניהם אבל במקום שכמה חכמים או זקנים עוברים ושבים והדבר גורם בזה להפרעה או באמצע שיעור של רבים בזה אין לעמוד בפניהם אלא''כ הוא רבו. ועיין ביחו''ד (ח''ג סי' ע) בסיכום שכתב ''מצות קימה מפני זקן היא מגיל שבעים שנה ומעלה, והחיוב הוא אפילו בבית הכנסת ובבית המדרש, ואפילו בשעה שמתפלל ולומד תורה'' ולא הביא הכרח לזה וגם בעיקר התשובה לא דן בזה כלל ע''ש היטב והנלענ''ד כתבתי.

מוסר

הרב אביחי

שבת שלום מוריי ורבותיי, השבוע נלמד ביחד כמה פרטים חשובים ונתחיל לבנות ולהבנות בצורת חשיבה עפ"י הסתכלות התורה, אך נעשה זאת לאט לאט ובטוח. ראשית עלינו להקדים מעט ולהגדיר מהו ''עובד השם'', כמובן שעובד ה' מתפרס על המון תחומים, ובכל תחום ניתן לראות מי פחות ומי יותר עובד ה' ע"י שנזהר זהירות גדולה לא לעבור על רצון ה', אך אנו נדבר על תפיסת העולם במושג עובד ה'. כולנו חושבים שאדם שמקפיד על שלוש תפילות כל יום, ומניח תפילין רש"י ור"ת, מברך קודם האכילה ולאחריה, קורא ק"ש על המיטה, ציצית תחת בגדיו, קובע עיתים לתורה, ולא לשכוח שיש לו זקן ארוך ואולי מגבעת וחליפה, זהו עובד ה' האמיתי שכולם מעריכים אותו ומכבדים אותו מאוד...אז זהו, שלא! כי לפעמים יכול האדם לקיים את כל התרי"ג מצוות ולהראות חיצוני טוב ולשדר הוד והדר, אך ברגע שמישהו יפגעו בו, או ינהג בו שלא כשורה, או אפילו לא יזמין אותו לשולחן הכבוד, כבר אינו זוכר כלום מכל מצוותיו, אין לו חשק להתנהג בנימוס כמו קודם, מחמיץ פנים, מברך בזילזול, אין לו חשק להתפלל ולעזור לאחרים, ויתירה מזאת מאשים את כולם בתוך ליבו שכביכול אין להם מושג מה זה כבוד התורה. אדם מסוגל לקיים הכל ולטרוח עבור הרבה מצוות, אך כל זה רק כשהכל הולך כשורה, ודבר זה מעיד שמשהו פנימי מסתתר לו בסתר לבבו ומסתיר ממנו את האמת, ובאמת אם האדם היה לומד את הספר הק' "חובת הלבבות" וצועד עימו כמו שצריך, היה מגלה את טעותו מהר ומבין כי עובד ה' זהו מכלול של הרבה פרטים ואסור לפספס אפילו פרט אחד קטן!! ובכדי לבנות זאת נלמד את תחילת העניין שיש לנו לחדד ובע"ה בהמשך יתבארו הדברים יותר, וביחד נלמד כיצד נראה עובד ה' ועד היכן יכול להגיע, ואשרי המנצל זמנו וכוחו בעולם הזה.

הנה רבינו בחיי בחיבורו התייחס מאד לחובת הלב, יען שהלב הוא המרדן הגדול ביותר וברגע שהלב מתיישב, כל עבודת ה' משתנה. על כן קרא לחיבורו ''חובות הלבבות''. רבינו פתח את חיבורו שער הנקרא 'שער הייחוד'. אמנם הרבה מפרשים נמנעו מלפרש פרק זה, ואף גדולי המחברים כתבו שלא כדאי ללמוד שער זה, היות והוא מוכיח בראיות לוגיות את מציאות ה' בעולם, שהוא יחיד, ומיוחד, שאין לו גבול ואינו מוגבל, שחכמתו מושלמת, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, וכל זה הסביר בכמה פרקים חשובים. בשיעורים אצלנו בכולל, ערכתי על פרק זה מספר שיעורים, ובהם נגענו בנקודות המרכזיות שכתב רבינו, ומחמת חשיבות הדברים להמשך ולבניית השכל הבריא, נציג לפניכם את עיקרי הדברים: הסברנו שלבורא יתברך אין לו שום צורך בדבר, היות והמילה 'צורך' מעידה על חסרון, שכאשר 'חסר' לאדם דבר מה, הוא נצרך אליו ואחרי שקיבל אותו יבוא הצורך על סיפוקו, (לדוגמא אדם צמא-מעיד שחסר לו נוזלים בגוף ולכן הוא נצרך אליהם, וברגע שישתה אותם יבוא על סיפוקו), אמנם הקב"ה ישתבח שמו, אין לו שום חסרון ולכן אין לו צורך בדבר! ואם אין שום צורך לבורא, נלמד מכאן שהוא לא ברא את העולם הזה לצורך, אין מושג כזה שהיה לה' צורך לברוא עולם מחמת שהיה לבד בעולם[1]. וכמו שה' שלא היה צריך לעולם קודם שברא אותו, כך אינו צריך אותו גם לאחר שבראו, וכל מגמתו היא רק להטיב לברואים...הבנתם, כל מטרתו להטיב לברואים!!

עוד נקודה מרכזית – כל מטרת הבריאה, היא רק עבור הצדיקים והחסידים היודעים ומכירים את ה' ועובדים אותו כראוי, אך לא שייך כלל ועיקר שברא ה' את העולם עבור אותם האנשים העוברים על רצון ה' ופועלים הפך ציוויו. ומה שהם נבראו בעולם הוא מכח טבע הבריאה. ובכדי להמחיש זאת כתב ר"ת משל 'הקליפה והפרי': כאשר האדם רוצה לזרוע שדה חיטה הוא רק זורק זרעים בצורה מבוקרת בתוך שדהו, ולאחר זמן הזרע מבאיש ואז מתחילה לבצבץ לה השיבולת, ומסביב לגרעיני החיטה המועטים נוצרת מעטה של פסולת שאין בה כ"כ צורך לאדם, אלא חלקם לצורך הבהמה וחלקם נזרקים - ו"כמוץ אשר תדפנו רוח"(תהילים א,ד), וכן פרח השושנה – היופי שלו מקסים, אך גודלים סביבו הרבה קוצים, וכן עץ הפרי הוא מועט מאד לעומת כל הפסולת היוצאת מהעץ. כך בדיוק ה' ברא את העולם עבור הצדיקים והחסידים שהם מטרת הבריאה, ונבראו כדי להכיר בו את הבורא יתברך ולהראות את כבוד ה' גם לאחרים – דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאותיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה (שם קמה,ד). אלא שמכח הבריאה יוצאים יחד איתם גם אותם שאינם מתאמצים או המתעלמים מהבורא. הצדיקים הם 'פירות' העולם ואילו הרשעים הם 'הקליפה'. וכמו שאבא שמח שנולד לו בן משכיל וחכם שיודע לכבדו ולשמח אותו ולפארו, כך הקב"ה שמח בצדיקים המחפשים ושואגים "איה מקום כבודו להעריצו" ועל זה נאמר "ישמח ה' במעשיו" (תהילים קד,לא).

נראה שלעת עתה כתבנו מספיק חומר להתבוננות בכדי לחשוב עליהם עד לשבוע הבא, שבו נחדד עוד כמה נקודות. ולסיכום העניין יש לזכור:

א. ה' הוא קדמון ואין לו תחילה ולא סוף. ב. הנברא הוא מחודש (סה"כ 5778 שנים). ג. ה' שלם בכל השלמויות ואין לו שום חסרון וממילא אין לו שום נצרכות, אם כן העולם הזה לא נברא לצורך הבורא. ד. ה' ברא את העולם בתורת נדבה, כמו אדם המתנדב לעשות משהו טוב על אף שאין לו כל חיוב לעשות כן, כגון הקמת גמ"ח להלוואות (כמובן ללא ריבית שכידוע יש בכך איסור חמור מאד. עיין בבא מציעא נח-נט ותהנה) שאין בכך שום חיוב אלא רצון של המלווה להטיב לנצרכים לכך. ה. העולם הוא מחודש ו. העולם נברא לצורך הצדיקים והחסידים העושים רצונו ומפארים ומרוממים ומשבחים את שמו של הבורא, ואילו אותם הנוהגים הפך רצונו, נבראו בתורת 'קליפה' שהרי אי אפשר לפרי בלא קליפה.

אני מקווה שתזכרו היטב את הכללים הראשוניים, יען שהם ישמשו אותנו להמשך בהבנת הדברים ונזכה להיות מהצדיקים והחסידים שבשבילנו נברא העולם, ועד אז היו שלום וברוכים תהיו...

[1] ואם כן לאיזה סיבה נראה העולם? כותב ר"ת בספר הישר [פ"א] שה' ברא את העולם בתורת נדבה לגמול טוב להולכים בדרכיו. כיון שה' הוא טוב ודרכו של טוב להטיב, ברא ה' מקבלי הטבה. וזו הסיבה שבפרשת בראשית [א,יז] נאמר: "ויתן אותם אלוקים ברקיע השמיים להאיר על הארץ". הפס' מייחס את בריאת המאורות לצורך הארץ ולא להאיר את השמיים, וזאת כי לה' אין צורך באור, אלא רק ברא מאורות להאיר לארץ ולדרים עליה. עוד עיי"ש שהוכיח שאין האדם נברא לתועלת הבורא, שהרי אם לבורא היה נצרך לנברא, הנברא היה צריך להיות קדמון כמותו, כיון שאחד נצרך לשני, ואי אפשר לאחד בלא השני, אם כן מדוע האדם נברא רק לפני 5778 שנה ואילו הבורא אין לו ראשית ולא מספר שנים ולא סוף שנים, אלא הוא היה הוה ויהיה לעד ולנצח נצחים.