פרשת בלק

הרב דוד להונגדים

וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי (במדבר כב:ב):

מובא בספר דורש ציון של הרב בן ציון מוצפי שליט"א, שהמפרשים כתבו כי "וירא בלק" פרושו שבלק התבונן וחקר מהו סודו של עם ישראל, כיצד הצליחו להגיע לאן שהגיעו.

בלק התפלא, הרי מצרים היתה בית עבדים, שלא היה אדם אחד שנכנס לתוכה והצליח לצאת ממנה, מצרים היתה בולעת אל תוכה, ולא פולטת מתוכה, טומאת מצרים שאבה אל תוכה אפילו את המתים גם אותם לא יכלו להוציא ממנה קל וחמר אנשים חיים.

והנה בלק מתבונן ורואה מול עיניו עם שלם שהצליח לצאת ממנה, ולא זו בלבד אלא שהם הצליחו להוציא מיתוכה גם את רכושה, עד שהפכו אותה למצולה שאין בה דגים, הכיצד?

בלק מוסיף ומתבונן איך יתכן שעם שלם הולך ארבעים שנה במדבר הגדול והנורא, וזוכה ללחם מן השמים לחם כזה שכל אמות העולם היו נהנים ממנו, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק (שמות טז:כא): "וחם השמש ונמס", הובאו דבריהם ברש"י: "הנשאר בשדה נימוח, ונעשה נחלים ושותים ממנו אילים וצבאים, ואמות העולם צדים מהם, וטועמים טעם מן, ויודעים מה שבחם של ישראל".

בלק התבונן בכל זה, ובמקום להגיע למסקנה הפשוטה המתבקשת מאליה, כי עם ישראל מנהג בהנהגה ניסית מיוחדת על ידי בורא עולם, הוא מסרב לראות את הקב"ה, ותולה את כל המארעות בכך שמשה הנו מכשף, יש לו כחות מאגיים, הוא משתמש בכשפים, בכוכבים ובמזלות וכיוצא באלו.

אם כך סבור בלק גם לו יש מכשף, הלא הוא בלעם הרשע, שיש בכוחו להילחם נגד כשפיו של משה, ולהטיל בעם ישראל אתעינו הרעה.

כך היא דרכה של רשעים הם אינם מסגלים לראות את בורא עולם, הם יתפסו לכל השטיות שבעולם ובלבד שלא להכיר בו (דורש ציון פר' בלק).

ורבותינו אמרו אין יציאת ממצרים כי מצרים מתחיל ממ"ם פתוחה וסיים במ"ם סתומה, ולכן כשאבותינו ירדו למצרים כתוב "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" אם אות ה בסוף, שהקב"ה כבר מכין פתח לצאת ממצרים.

וחז"ל אמרו עם ישראל ירדו למט' שערי טומאת במצרים,וכתב שלל דוד (שמות כג) ופסק זוהמה נחש מיעקב אבינו, אבל כיון שירדו במצרים למ"ט טומאה חזר בהם הזוהמה, ונטהרו בהר סיני.

ויש אומרים שעם ישראל היו יורדים עד לנ' שערי טומאה, וכמו שכתב פנים יפות (שמות יט) וכיון שנשקעו במצרים עד נו"ן שערי טומאה כמו שאחז"ל (של"ה מסכת פסחים מצה שמורה) שאילו היו עוד שעה אחת לא היו יכולין לצאת, והוצרך הקדוש ברוך הוא במצרים לירד בעצמו ובכבודו ולא ע"י מלאך, והעלם כמו שאמר הכתוב (ישעיהו סג, ט) באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם, כמו שכתבנו במקום אחר ברמז על מ"ט שערי טומאה שהיו שקועים בו כנגד מ"ט שנות היובל.

וצריך להבין שכל טומאת היה במצרים שעד כדי כך העם הקדוש ירדו לנ' שערי טומאה, כידוע ארץ מצרים היה מלאה כישופין, ויש אפשרות להכנס אבל אין אפשרות לצאת, אם כן היה לבלק ללמוד שעם ישראל יצאו ממצרים על ידי בורא עולם שהוא מעל כוחות הטומאה ולא מכח הטומאה וכישופין.

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי - אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך ויגר מואב (רש"י פר בלק כב:ב). ומדוע נפל פחד לבלק, ואם הוא מתיירא מדוע הוא לא מנסה לבוא בדרכי שלום? ורבינו בחיי כתב מן היום שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי לא היה מחשיב עצמו כמלך, ועוד בלק היה מעלה שכר לסיחון ועוג כדי לשמרו, והם היו שקולין כנגד כולם, שנאמר: (תהלים קלה, יא) "לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען".

וחז"ל אמרו שאוג מלך הבשן היה אותו עוג שמשרטת נח ואברהם אבינו, והוא היה מבני האלהים אשר לקחו מבנות האדם, והדעת זקנים בפר' חקת (במדבר כא:לד), מביא הרב רב יחיאל בר יוסף שעוג נולד קודם המבול ואמו היתה מעוברת מסיחון בשנת המבול והלכה ונשאת לאחד מבני נח וכבר היתה מעוברת מאותן בני האלהים אשר לקחו מבנות האדם ונולד סיחון בתיבה (עיין ערוך לנר נדה סא א, רבינו חיים פלטיאל פר' חקת).

וכתב התורה תמימה (בראשית פרק ו), תניא, א"ר יוסי, דור המבול לא נתגאה אלא בשביל גלגל העין שדומה למים, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין, שנאמר (פר' נח) נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. {סנהדרין ק"ח א}. ובהערות (ב) שם כתב הרב תורה תמימה, וזה לשונו, ר"ל שמים נובעין ממעין קטן כגון עין, לפיכך דומה עין למים ומים לעין. וע' יומא ס"ו ב' דריש המלה עזאזל שבר"פ אחרי שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, ופירש"י עוזא ועזאל מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר ויראו בני האלהים [המה המלאכים] את בנות האדם, ור"ל שזה השעיר מכפר על העריות, עכ"ל, ולפי"ז יתפרש המשך הכתובים ויראו בני האלהים, המלאכים, ואח"כ מפרש הכתוב מי המה בני האלהים ואמר הנפילים היו בארץ, כלומר אלה שנפלו משמים לארץ - היו בארץ, היינו נתגשמו כבני ארץ, וגם אחרי כן אשר יבאו וגו' וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כלומר אף זרעם אחריהם היו גבורים ומצוינים שבבני אדם, יען שבאו מיסוד בעלי גוף מצוין, כמבואר. - והנה מבואר מפורש מזה שבני האלהים קאי על המלאכים, וכ"מ מפורש בזוהר על הפסוק הנפילים היו בארץ אלו עוזא ועזאל שירדו מקדושתהון וכו', ואם כי נשגב ממנו להבין בכלל ענין התגשמות המלאכים וזיווגם והולדתם, אך כידוע שונים היו בכלל דרכי הטבע והבריאה בראשית הוסד העולם, ולכן אין להתפלא על פלאי הטבע בימים ההם, ואיך שהוא הנה מפורש כן דעת הגמרא והזוהר שבני אלהים שבכאן הם מלאכים. אבל במ"ר כאן איתא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, בני האלהים אלו בני דינייא, כלומר בני הדיינים [ע"ש הכתוב ונקרב בעה"ב אל האלהים, שהדיין מכונה בתואר זה כנודע], רשב"י הוי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא, ע"כ, והנה זה לא יפלא אם המדרש חולק עם הזוהר, כי כמה אגדות ומדרשות חלוקות הן, אלא שזה יפלא מאד, שהרי כמקובל מחבר ס' הזוהר הוא רשב"י והוא עצמו במ"ר מקלל למאן דאמר הכי, ודוחק גדול לומר, כי המאמר שבזוהר הוא לאחד האמוראים ולי' לא ס"ל כן, כי עכ"פ איך קבע בחבורו דעה כזו שהי' מקלל עליה, וצע"ג. וקצת ראי' יש להביא לדעת הגמרא והזוהר ממ"ש באדר"נ ס"פ ל"א דאחד מן חטאי דור המבול הי' שלא הושיבו להם דיינים לדון ביניהם, וא"כ לא היו דיינים כלל, וא"כ לא שייך לומר בני דינייא, וע' בפירש"י כאן ואין להאריך עוד.

אמר ר' יהודה הלוי כי הם בני שת שהיה צדיק, ובנות האדם - בנות קין. ולפי דעתי בני האלהים הם בני השופטים. וטעם הבנים כי תאותם רבה מאבותם. וטעם כי טובות הנה - כי בקשו הראויות להם שממסך גופן כממסך גופם, ומזלן דומה למזלם. ויקחו להם - בגזל ובחזקה. מכל אשר בחרו - ואין מי ימחה בידם כי הם בני הדיינים (אבן עזרא בראשית ו:ב) אבל בפסוק (ד) הרב מביא שבני אלהים הם מלאכים היורדים ממעלותם.

ואם כן חייב לדעת אע"פ שעוג היה מבני אלהים (מבני מלאכים) אשר לקחו מבנות האדם, ומשרת שני צדיקים נח ואברהם ולא עמד שום זכות בשבילו אם כן באותו שעה שהוא ראה שני מלכים סיחון ועוג נפלים היה לו ללמוד לקח שעם ישראל הם מעל הטבע ויש להם שמירת מכח העליון, ואין לו שום כח מול עם הקדוש הזה שנאמר (בראשית יב:ב-ג) "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך ויהיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחה האדמה" . , ולכן כתוב "וירא בלק" הוא רואה רק משהו רוצה אבל אינו מסוגל לראות מעבר לעיניו, כי אם הוא היה מתבונן היטב לא לפי שכלו הוא יזכה לראות שיש לו דרך לקבל ברכה וקללה על ידי עם ישראל.

וכתוב (בסוטה מז.) והאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וראייתו, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנו שלמה, שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה, ומשמע שקבל שכר על קרבנותיו, ומבארינן כיצד יצאה רות מבלק, ואמר רבי יוסי בן חוני רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה. ואם כן קשה למה מתו ארבעים ושנים ילדים על ידי קרבנותיו, שהיו מעשה טוב אף שלא נעשה לשמה. ומתרצינן, תאותו מיהא לקללה הוי שרצה לקלל ולמעט את ישראל, וכאן התקיימה כוונתו (חברותא). ולפי זה מובן מה שכתב הרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלן ז"ל למה ניתן לסדרה זו השם "בלק" שהוא שמו של שונא ישראל מובהק, ברם, באמת כל הגויים שונאים לישראל, בידוע "שעשיו שונא ליעקב", אלא שהם מסתירים את שנאתם ומפחים עליה במילים ומליצות נאות, כל שאין יודעים להיזהר מפניהם. ואילו בלק היה גוי הגון, שגילה את שנאתו לישראל לעיני הכל, וגוי הגון שכמוהו זכאי שתקרא סדרה בתורה על שמו...(מעינה של תורה פר' בלק).

ועוד נראה לומר שכל הנפילים מתו במבול, בגלל עוון גזל, עריות, ש" ד וע"ז, וכתב המדרש אגדה (נח סימן יא-יב): שדור המבול היו חוטאו בגילוי עריות, שהיו באים על כל חיה ומוציאים שכבת זרע לבטלה שנאמר ושחת ארצה (בראשית לח ט) חוצמי סיחון ועוג שהיו ניצולים על ידי נח וכמו שראינו לעיל, ולכן בעוון חטא עריות הקב"ה מביא מבול לעולם...משם היה לבלק ללמוד שה' שונא זימה, אבל בלק הלך אחרי ליבו ושכלו ולבסוף קבל עצת בלעם ומדוע? כי מתחילה היה שונא ישראל וכונתו היה רק לקלל ישראל, ולכן חז"ל אמרו, שבלק יודע שקללה של בלעם מתקיים אבל לא ברכתו (סנהדרין קה:), שנאמר "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" (שם במדבר כ"ב). מנין שהיה יודע, שבשעה שביקש סיחון להלחם במואב היה מתיירא, לפי שהיו גבורים, שכר בלעם ואביו לקלל את מואב...כי הקללות של נבאי עומות העולם מתקיים והטעם כיון שהם מצד הרע, וכן הברכה שבירך בלעם את סיחון בתחילה, לא היה מתקיים שהרי כבשו ישראל את סיחון, ובזה מה שלא שאל בלעם אלא שיקלל את ישראל ולא שאל ממנו שיברך את מואב כדרך שעשה במלחמות סיחון ועוג שברך את סיחון וקילל את מואב, כדכתיב כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר, אלא כיון שכבר קילל את מואב כשנלחם עם סיחון קללתו מתקיימת ואינו יכול לחזור ולברך אותם ולא ביקש אלא שיקלל את ישראל. (תנחומה פר בלק, פנים יפות במדבר כב:ב), ועתה מובן מה שאמרנו לעיל לפי רבותינו הנ"ל שבלק הלך רק אחרי מחשבתו הרע ואינו חפץ את הצד הטוב, ועל הרשעים האלו כתוב שה' נתחרט שעשה אדם בארץ, לפי שהלכו אחר מחשבות לבם (מדרש אגדה פר' נח פרק ו סימן ו).

פרשת בלק

הרה"ג הרב מנחם גמליאל שליט"א , ראש כולל מנחת יהודה שדרות.

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה בלעם בן בעור

אלא שהפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם בן בעור משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו שנאמר נאם שומע אמרי אל . משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו . ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר שם ויודע דעת עליון. משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר .ואתה פה עמוד עמדי ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים .

צא ולמד איזה הבדל עצום יש בין משה לבלעם. שהרי משה רבנו אע"פ שלא היה כוחו בחרב אלא בפה, יצא להלחם עם עוג מלך הבשן, כשהיה בן מאה ועשרים שנה. וכל כך למה בכדי שלא יפגעו ממנו בני ישראל ח"ו . וזה לשון הגמ' בברכות נד' עב'. אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה. אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב שני רשעים שברת וכדר' שמעון בן לקיש דא"ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת משה כמה הוה עשר אמות שקיל נרגא בר עשר אמין שוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה.

ומצד שני בלעם בין בעור שהמדרש מעיד שהיה גדול מאוד בנבואה לא רק שלא הגן על אומות העולם אלא יעץ להם עצות שהורידו אותם לבאר שחת . וזה לשון המדרש וירא בלק זהו שאמר הכתוב דברים ל"ב ד' הצור תמים פעלו וגו' מפני מה העמיד הקב"ה נביאים ומלכים וחכמים מאומות העולם כמו מישראל כדי לטורדן מן העולם שלא יהא להם פתחון פה לעתיד לבא לומר לפני הקב"ה רחקתנו אילמלא היה בנו נביאים וחכמים כמו מישראל היינו עוסקים בתורה ראה מה יש בין נביאי אומות העולם לנביאי ישראל נביאי ישראל מחזירין את האומות מן העבירות שנ' יחזקאל ל"ג ז' ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל נביא שעמד לאומות בלעם הרשע העמיד פרצה לאבד הבריות מעוה"ב ולזנות לבנות מואב לקצר לבעל פעור.

ומזה תלמד כמה צריך האדם להתרחק מכל אותם אנשים גדולים ומוכשרים כמו שאנשים מתפעלים מפרופסורים ומדענים ושרים וראשי ערים וכדומה והרי כל אלו שאין להם יראת שמים כמה שיש להם כוח כך גדולה מידת הנזק שיש בכוחם לעשות . ומאידך כמה חשוב להדבק בחכמי ישראל שיש להם יראת שמים אמיתית ומשתמשים בחוכמתם להנהיג את עם ישראל ולהצילם מכל צרה.

פרשת בלק

הרב אילן גבי

מטלית רטובה הנמצאת בכיור וסותמת את הניקוז של המים מה האופן שמותר לטלטלה משם בשבת.

תשובה: הרמ''א (שא סמ''ו) כתב שבגד השרוי במים אסור לטלטלו שמא יבוא לידי סחיטה והוא שמקפיד על מימיו. וכתב המ''ב (שם ס''ק קעב) שענין מקפיד היינו שאין רוצה שיהיה בהם מים. ואותה מטלית הנמצאת בכיור בדרך כלל מקפידים לסוחטה כדי שלא תסריח ולכן אסור לטלטלה. ומ''מ מותר לטלטלה ע''י שנים כמבואר בשש''כ (פט''ו הערה נג) ובהליכו''ע (ח''ג עמ' רכא). וכשהוא לבדו וצריך לטלטלה מחמת שסותמת לו את הכיור או אפילו שלא סותמת את הכיור תהיה בעיה לפתוח את הברז שפעמים רבות המטלית מלוכלכת ואז אם יתן עליה מים מהברז אפילו בלא מתכוין יעבור על איסור כיבוס מדאורייתא כדין שרייתו זהו כיבוסו כמבואר בשו''ע (סימן שב ס''ט). ויש לדון אם איסור טלטולה של המגבת שהוא מגזרת איסור שוה לאיסור טלטול מוקצה ואז יחולו עליה כל ההיתרים והקולות שיש במוקצה או לא. כגון שכשיש אבן או דבר מוקצה אחר על השולחן שקיי''ל (סי' שט ס''ד) שמותר לטלטלו ע''י טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכמ''ש הב''י (סי' שלז ) והמ''ב (שח ס''ק קטו). וממילא יהיה אפשר להקל להרים את המגבת באופן שיוזיז אותה ע''י מזלג ע''ג צלחת ואז יגביה אותה ויסלקנה מהכיור שזה נחשב טלטול מן הצד שמותר לצורך מקום המוקצה [ולא שייך בזה ביטול כלי מהיכנו כיון שגם מגבת רטובה ראויה לשימוש אלא שגזרו שמא יסחוט אך לא נחשבת כאבן שאינה ראויה וכמבואר במג''א סי' שה ס''ק יא]. ויש להוכיח שמותר שהשו''ע (רעט ס''ז) כתב ''מנורה אם היא של פרקים אין מטלטלין אותה דחיישינן שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי'', וכתב התהלה לדוד (שם אות טו) ''שאפילו שאיסור טלטול מנורה של פרקים הוא מגזרה שמא יתקע אעפ''כ טלטול כלאח''י ומן הצד שרי דלא עדיף ממוקצה'' ולשיטתו גם כאן מותר יהיה לטלטל המגבת ע''י טלטול מן הצד כדי שיוכל להשתמש בכיור. וראיתי בספר אור לציון (ח''ב פי''ח סכ''א) שכתב לענין פמוטים העשוים פרקים שיש להסתפק אם מותר לטלטלם כלאח''י או אסור שעדין יש לחוש שיפלו ויבוא לבנותם ונשאר בצ''ע. ולדבריו גם כאן לכאורה עדין יש לחוש שמא יסחוט. אלא שאין ספיקו מוציא מידי ודאו של התהל''ד. והמ''ב (שח סט''ז) בביאוה''ל כתב בענין ספסל שנשמט אחת מירכותיו שמבואר שם בשו''ע שאסור לטלטלה שמא יתקע וכתב שבאופן שנשמט רגל הספסל וחושש שמישהו ינזק ממנו מותר לטלטלו ובאותה שעה מותר לסומכו על ספסל אחר ולישב עליו אלא 'שאז יזהר שלא יטלטלנו בישיבתו'. ולכאורה הוא טלטול בגופו שמותר לטלטל כמ''ש המ''ב בעצמו (שח ס''ק פב) ובהערות איש מצליח כתב שאולי כאן חמור יותר כיון שהוא גזרה. ולפ''ז כשהוא משום גזרה אין את ההיתרים שיש למוקצה רגיל. ונראה שהעיקר להקל בזה כהתהל''ד שמזה שהשו''ע כתב דין של ספסל בהל' מוקצה משמע משום שיש לו גם הדינים של מוקצה. ועוד שמצינו (שא ס''ד) שמי שהולך לדבר מצוה יכול לעבור במים ובלבד שיעשה בשינוי שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו שיזכור ולא יבוא לידי סחיטה. ומבואר ששינוי הוא זכרון להמנע מהאיסור וה''ה כשמגביה המגבת ע''י דבר אחר הוא גם כעין זכרון ולא יבוא לסחיטה ומטע''ז התירו להרים ע''י שנים. ודע עוד שאם יטלטל כלאחר יד כגון בגבי היד או שיאחוז במזלג בין האצבעות ויגביה את המגבת, דינו הוא כדין טלטול בגופו שמותר אפילו לצורך הבגד עצמו (שיא ס''ח) כמבואר בגר''ז (רעו ס''ט) ובשש''כ פכ''ב סל''ו ודלא כמ''ש המ''ב בסימן רעו ס''ק לא ע''ש.