פרשת במדבר

הרב דוד להונגדים רב קהילת "בני מנשה" שדרות”

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד:

רבינו חיים פלטיאל כתב כאן מתחיל ספר הפקודים ומתחיל (וכו' כשתאמר) [בוי"ו, כשתחבר] ראשי אותיות של חומשי תורה עולין כ"א, ב' בראשית ו' ואלה שמות ו' ויקרא ו' במדבר א' אלה הדברים הרי כ"א (ב-2,ו-6,ו-6,ו-6,א-1) עולה במניין שמו של הק' אהיה הרי כאן א"ך, זש"ה אך טוב אלהים לישר', מלמד שהתורה שעולה בר"ת ספרים א"ך הק' ששמו אהיה נתנה לישר' לטובתם שנ' יי חפץ למען צדקו וכו', וס"ת של חמישה חומשי תורה מים לו, ספר בראשית במצרים, ספר שמות (ל)מסעיהם, ספר ויקרא במדבר סיני, ספר במדבר יריחו, ספר דברים לעיני כל ישראל, מלמד מי שיש בידו מים כלומר שיודע ה' חומשי תורה עיקר התורה שלו ותורה נקראת מים.

ורבינו בחיי כתב על פר' במדבר, וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד... "במדבר סיני", שבו היה הר סיני. ובמדרש: (במ"ר א, ז) "במדבר סיני", בג' דברים נתנה תורה: "באש", "במים", "במדבר". באש, דכתיב: (שמות יט, יח) "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש", במים, דכתיב: (שופטים ה, ד) "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים", במדבר, דכתיב: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", ולמה נתנה בג' דברים הללו, לומר לך מה אלו חינם לכל באי עולם אף התורה חינם לכל באי עולם, וכן הוא אומר: (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ולמה במדבר לומר לך שאין אדם קונה התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר.

ואיתא בגמרא תענית (ז.) אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים - לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים, יין, וחלב. דכתיב הוי כל צמא לכו למים, וכתיב לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב, לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

כך הוא לשון הוא לשון הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תלמוד תורה הלכה ט'): "דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, לומר לך: מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון, אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח, ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

אבל קשה כי על ידי שפלות וענוה אדם יכול להגיע למצב שלילי כי אף על פי שמידת ענווה היא דבר חיובית הרי יש ענווה פסולה, ולכן עלינו להתבונן על פרשתינו במדבר על עניין בין מדבר והר סיני ואוהל מועד, כדי להבין עלינו לדעת לפעמים יצר הרע מנסה להשפיל את האדם על ידי גאווה וענווה פסולה לכן אומרת התורה לגבי המצורע ביום טהרתו צריך להביא עץ ארז, ושני תולעת ואזוב, ולכל אחד מהם ישנה משמעות לגביו, ופירש רש"י (ויקרא יד,ד) שהואיל והיתה לו גסות הרוח והגביה עצמו, עליו להביא עץ ארז, ותקנתו היא שישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב. הבאת התולעת והאזוב מובנת, אפוא ונועדה לרמז על שפלות הרוח, אולם קשה מפני מה עליו להביא עץ ארז לאחר שכבר התכפר לו עוון גסות הרוח.

אלא, שבאה התורה ללמד את האדם שכשל בחטאו, כי עליו לנהוג בענווה, אך בעוד הוא מנסה לתקן עצמו בזה, עלולה להתפרץ סכנה הפוכה-שהוא ישפיל עצמו יותר מדי, וידמה עצמו ככלום, ויכול להגיע למסקנה שאין צורך בשבילו לעסוק בתורה במצב כזה.

ולכן התורה מורה לו להביא גם עץ ארז וגם אזוב-ולשמור את האיזון המתאים בין גאווה פסולה ובין ענווה פסולה, על מנת להביאו לעשות את המוטל עליו כפי שרוצה ממנו אביו שבשמים. (מתוק האור פר' במדבר)

ובאותו ענין נראה לי שזהו סיבת סמיכות בין מדבר והר סיני, כי הקשה אחד מגדולי האדמורים מדוע הקב"ה נתן התורה בהר סיני? כדי ללמד אותנו על מידת הענוה כי על ידי ענוה אדם זוכה לתורה אם כן היה להקב"ה לתת התורה במדבר ומדוע נתן בהר סיני, כי יש ענוה פסולה אם האדם ישפיל עצמו יותר מדי כמדבר כל העולם ידרוך עליו והדבר יכול לגרום לו יאוש וחדלון אישים, במצב כזה אדם צריך לדעת שאין יאוש כלל בעולם וכמו שרבי נחמן מברסלב אמר, ועליו לדעת שהוא כמו הר סיני ולא כמדבר שאין בו כלום ממש, על ידי זה הוא יכול לעלות עד לשמים ברוחניות בסולם המדרגה כי סלם בגי' סיני.

ולפי זה מובן עתה בין מדבר והר סיני ואוהל מועד, כדי שלא יכניס עצמו בסכנה של ענווה פסולה אדם צריך לחשוב ולדעת שהוא כהר סיני אבל הדבר אינו מספיק ולכן הוא חייב לקבוע תמיד בתורה שהיא רמז לאוהל מועד. ועוד יש להבין שיש שלושה דרגות כדי לזכות בכתר תורה (א) במדבר- רמז להסתפקות במועט כלומר אדם חייב לשמוח במה שיש לו, (ב) הר סיני- רמז למדת הענוה באיזון המתאים, (ג) אוהל מועד- חייב לקבוע עיתים לתורה. ונראה לי שזו כוונת הפסוק על "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד". וכן ראינו לעיל בג' דברים התורה ניתנה: "באש", "במים", "במדבר" וגם כאן אש היא מידת התלהבות בלימוד התורה, מים רמז לענווה, ובמדבר רמז להסתפקות במועט.

יהי רצון שכולנו נזכה לעמול בתורתינו הקדושה בענווה ולהסתפק במה שיש לנו.

פרשת במדבר

מרינו ורבינו הרב מנחם גמליאל שליט”א פר’

במדבר

מסופר בספר אור הרש"ש - היה יושב רבי שלום לומד זוהר הקדוש עם חכמי הישיבה שליד מצבת יצחק גאון וכאשר היה לומד זוהר הקדוש בפרשת בלק היה לומד בהתלהבות ובקול רם וכשהגיע לתיבות שוב אל בלק וכה תדבר היה מוציא תיבת כה מפיו בחוזקה ותוקף ליבו בכח גדול בפסוק זה מבאר הזוהר את הויכוח עם בלעם שאמר לו הקב"ה אתה עצמך לא תוכל לדבר כלום פיך לא יהיה ברשותך אלא ה - כה ידבר מגרונך רק מה שאני ארצה כה תדבר כך תדבר שאלו אותו חכמי הישיבה הזקנים היושבים שם מדוע אתה צועק בתיבה כה בתוקף ובקול גדול וקורא אותה בכח גדול מאד ענה להם רבי שלום בערבית תימנית ואמר האדי אל כה חרקת קלבי כלומר זאת המילה כה שורפת את לבי .

במדבר פרק ו דַּבֵּר אֶל אַהֲרן וְאֶל בָּנָיו לֵאמר כּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

ועיין בבעל הטורים שכתב שרצה במילת כה לעורר זכות אבות שנ' ואני והנער נלכה עד כה.

וכתב עוד שבפסוק שמע ישראל יש כה' תיבות ויש בתורה כה' פעמים את המילה ברכה וכה' פעמים את המילה שלום.

ועיין בכלי יקר כלי יקר במדבר פרק ו פסוק כג שכתב וז"ל ובמלת כה חתם כל הברכות שיהיו דוגמת ברכת אברהם שנתברך בכה שנאמר כה יהיה זרעך. ועל כן רצה בלעם לבטל מישראל ברכת כה שנאמר התיצב כה על עולתיך ואנכי אקרה כה. ואמרו במדרש אתה בקרבנותיך תבטל ברכת כה יהיה זרעך ואני אבטל ברכת כה תברכו וגו':

ובזה ראיתי ליישב מה שמסיק ברבתי (במדבר רבה כ ז) בפסוק אולי אוכל נכה בו . מה מנכין מן הסאה חלק עשרים וארבע כך ביקש לנכות מישראל חלק עשרים וארבע מן ששים ריבוא דהיינו עשרים וחמשה אלף. ויש להקשות מה יתרון לו בכל עמלו כשינכה עשרים וחמשה אלף מן ששים ריבוא, ועוד למה נפלו דוקא עשרים וארבעה אלף, אלא ודאי שלא ביקש כי אם לבטל מישראל ברכת כה וחשב שנפילת עשרים וחמשה אלף נוגע בברכת כה ובביטול ברכה זו יהיה לו מקום אז לקללם. אבל לא עלתה בידו כי לא יוכל להם כי אם במספר עשרים וארבעה עד מספר עשרים וחמשה ולא עד בכלל כי עמדה להם ברכת כה תברכו לשלא תחול הקללה יותר, וזה פירוש יקר: עכ"ל ונ"ל להוסיף שלכן נא' "אלף למטה אלף למטה" שאותם אלף הם שהגנו על ישראל שלא יגע מספר המתים במגפה לכה' אלף.

ועיין בזוהר . שכתב וז"ל - וכיון דשרת בהו שכינתא שריא בהו חסד ואקרון חסידים ובעיין לברכא עמא הדא הוא דכתיב - וחסידיך יברכוכה וכתיב - תמיך ואוריך לאיש חסידיך, ומשום דכהנא אקרי חסיד בעי לברכא ובגין כך כתיב דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו, מאי טעמא משום דאקרון חסידים וכתיב וחסידיך יברכוכה, כה תברכו את בני ישראל אמור להם כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו ביראה, כה תברכו בענוה, אמר ר' אבא כה תברכו, תאנא האי צד"ק אתקרי כ"ה דכל דינין מתערין מכ"ה והיינו דאמר ר' אלעזר מהו מכה רבה כלומר מכה מן כה, וכתיב והנה לא שמעת עד כ"ה כמה דאגזים משה, וכתיב בזאת תדע כי אני יי' וכלא חד וכתיב ולא שת לבו גם לזאת דזמינא לחרבא ארעיה, ומהאי כ"ה מתערין דינין, ומדאתחבר עמה חסד אתבסמת, ובגין כך אתמסר דא לכהן דאתי מחסד בגין דתתברך ותתבסם כ"ה הדא הוא דכתיב כה תברכו, כלומר אף על גב דהאי כה אשתכחת בדינין תבסמון לה ותברכון לה דכתיב כה תברכו את בני ישראל תברכו בהאי חסד לכ"ה ותבסמון לה לקבלייהו דישראל בגין דלא ישתכחון בה דינין הדא הוא דכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם שמילת כה היא מצד הדין שנ' בקללות מכה מ-כה ואמר משה לפרעה הנה לא שמעתה עד כה. עכ"ל

ונ"ל להוסיף על פי תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ עמוד ב - דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך- אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב - ישא ה' פניו אליך. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה.

הרי שבגמ' מבואר שמי שהוא מתנהג בחסידות ממתק את הדינים וזה מכוון למה שלמד הזוהר הקדוש בפסוק וחסידך יברכוכה. שמברכים את הכה וממתקים את הדינים.

וכן מה שאומרים שמע בעת צרה הוא כדי למתק את הדינים.

וכן מה שנא' ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה . שע"י שיצחק אף שהיה בן לז' שנה עשה עצמו כנער וביטל את עצמו לרצון ה' ובזה מיתק את הדינים לדורות.

פרשת במדבר

הרב אילן גבאי (הלכה)

שאלה: מה דין בית הכנסת שהוסיפו לבנין הקיים עוד חדר קדמי ופרצו את הקיר בחזית אך כיון שיש יסודות ועמודים המעמידים את התקרה לא הסירו עד הסוף ונוצר בין החדר הישן לחדש כמין צורת הפתח (כדוגמת ביהכנ''ס שארית ישראל האשכנזי בשדרות) האם נחשב הכל כמקום אחד ואז לא צריך שכל הצבור יהיו בחדר אחד או נחשב כב' מקומות שאז לא מצטרפים למנין עשרה?

מרן השו''ע (סי' נה סי''ג) כתב ''צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד''. וכתב הרשב''א בתשובה (ח''א סי' צו) לענין התיבה בביהכנ''ס וז''ל ''כל מה שאמרו בקטנה שנפרצה במלואה לגדולה לא אמרו אלא בבתים מוחלקים לפי שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו. ואפילו הכי כל שנפרצה הקטנה במלואה לגדולה אנו רואין כאלו הקטנה פתחה של גדולה ורגלי הגדולה בקטנה. וכו. אבל התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות לא לתשמיש בפני עצמה עומדת אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתיבה''. והובא בב''י (סי' נה סי''ט). וכעי''ז כתב גם מהר''י אבוהב והביאו הב''י (סי' נה סי''ט) וז''ל ''והנה המחיצות שיש לתיבה אינו אלא לנוי לא להבדל מחיצה בפני עצמה וכו''. ויש ללמוד מזה גם לביה''כ שיש בו מחיצה והיא משמשת את ביה''כ ולא מיועדת לחלק את המקום לשני בתים שאין מחיצה זו מפסקת, וכיון ששני החדרים משמשים כמקום אחד והמחיצות מיועדות לשימוש המבנה כדי לחזק את התקרה של החדר הישן אין המחיצות מחלקות אותו לב' רשויות, וכ''מ קצת מרבינו ירוחם (נתיב ג ח''ז דף כז ע''ד) וז''ל ''העומדים באסקופת בית הכנסת בעובי הפתח נ"ל שאין נמנין מן העשרה שלפנים בבית הכנסת שהרי אין אותו המקום מכלל הבית'' ומשמע כל שהוא נכלל מהבית אע''פ שיש צורת הפתח מצטרפין וכמו בנדונינו שהחדר הנוסף הוא מכלל החדר הראשון ששם אחד עליהם. וכן ראיתי להגאון בעל המנחת יצחק (ח''ד סי' ט) שכתב להקל בכיו''ב שכשעושים מבית ישן ביהמ''ד ע''י חבור חדרים לחדר גדול אחד נשארים איזה גיפופים משום שא''א בענין אחר שלא לקלקל כל הבנין ואף בבנין חדש עושים כן לפעמים לחיזוק התקרה וכיוצא בזה אבל לא בשביל תשמיש מיוחד והסתמך שם על דברי הרשב''א הנ''ל, ע''ש.

ודע שבכל האמור אפילו אין רואים אלו את אלו כיון שהם במקום אחד מצטרפים שאין ראיית אחד את השני הוא המצרף לעשרה אלא מציאות המקום הוא המצרף לעשרה וכ''כ הפר''ח (סי' נה סי''ג) והמ''ב (שם ס''ק מח).

הרב אביחי פחימה

פרשת במדבר

הרב ישראל פנקר אברך כולל "מנחת יהודה"

חג שבועות – יום פטירת דוד המלך ע"ה

ראוי לכל יהודי לייחד איזה זמן ללימוד נביאים וכתובים, ובפרט אלה שעוסקים בשרשרת הדורות שמפטירת משה רבינו ועד תחילת בית שני (עזרא ונחמיה). הלימוד הזה בנוסף למצות תלמוד תורה והקניית מוסר, מקנה ידע נרחב בהסטוריה המפוארת של עם ישראל, וכן מלמד אותנו על דרכי ההשגחה של הקב"ה בעולמו, ושכל העניינים הגשמיים כגון מלחמות, מחלות וכד' הם בסך הכל תוצאה של מעשיהם הרוחניים של בני האדם, ומחדיר בנו את ההכרה ששום דבר בדרכי הנהגתו יתברך את עולמו - לא השתנה, וגם כיום הנהגתו של בורא עולם עם כלל ישראל ועם כל אחד ואחד היא באותו עיקרון, אלא שפעם ההשגחה הפרטית הייתה בחינת "משגיח מן החלונות", כמו שהאב עומד בפתח החלון וילדיו רואים אותו, וכיום הוא בגדר "מציץ מן החרכים", דהיינו משגיח על בניו אך אינו נראה.

אחד הדברים שמעוררים התפעלות והשתהות, היא הלימוד על מסכת חייו של דוד המלך עליו השלום. אומר המדרש שדוד המלך לא היה אמור לחיות אולם האדם הראשון לאחר שהראה לו הקב"ה את כל הדורות, הסכים לתרום לו 70 שנה מחייו ואומרים שכנראה תרם לו את השנים הקשות ביותר שלו. בכל שנותיו סבל מלך ישראל ייסורים קשים ומרים, עוד כשנולד חשדו שהוא ממזר ולכן כשגדל קצת שמו אותו רועה צאן כדי שאולי ימות בהגנתו על הצאן, וכשבא שמואל הנביא למשוח מבני ישי למלך לא האמינו שזה הוא והיו צריכים לקרוא לו מן הצאן, לאחר מכן במשך כמה שנים שאול המלך מנסה להורגו בטענה שהוא מורד במלכות, ודוד נאלץ לברוח ולהתחבא בכל מיני מקומות נדחים ומסוכנים, רצח הוריו ואחיו ע"י מלך מואב, גם לאחר שנעשה מלך חייב לצאת ולהלחם מלחמות קשות בכל הסובבים אותו, מות בנו של בת שבע, מעשה אמנון ותמר שגורם בושות לבית המלוכה ומוביל להרג אמנון בנו, שלש שנים קודם פטירתו - מרידה של רוב עם ישראל בפיקודו של בנו אבשלום וכמה ממשרתיו ויועציו הנאמנים, שמאלצת את המלך לברוח בבזיון ברגליו, וגורמת בסופה להרג בנו ולאלפי הרוגים בעם ישראל.

למרות כל הנסיונות והייסורים שעבר, דוד המלך נשאר דבק בבוראו ולא בחנם קורא לו הקב"ה "דוד עבדי", נעשה רגל רביעי למרכבה, וזכה לחבר את ספר התהילים ברוח הקֹדש.

כותב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת במדבר) וז"ל : לימוד התהילים ביום השבועות הוא צורך גדול, שבו נפטר דוד המלך, עליו השלום, ויעלה לרצון יותר, ולכן כל אחד ילמד התהילים כולו ביום השבועות ע"כ.

r