פרשת מטות

רב דוד להונגדים

במדבר ל פסוק ג: אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיקֹוָ֗ק אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה:

נדר - האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, את המותר ולא להתיר את האסור. לא יחל דברו - כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין (רש"י).

כתב השל"ה בפרשת מטות, הנה הנדרים שבא בהם אזהרה 'ככל היצא מפיו יעשה' (במדבר ל, ג), הוא ענין הנפש, שהוא כח השכלי הנמשך מהנשמה, כי הדיבור החיצון נמשך מהדיבור הפנימי, שבה יבדל האדם מכל בעל חי ונקרא מדבר, על כן 'לא יחל דברו'. וכן כתיב (בראשית ב, ז) 'ויהי האדם לנפש חיה', ומתרגמין לרוח ממללא. וכבר ידעת כי האדם נבנה בצורה העליונה, וכל אחד מאבריו הוא ענף אחד מהאילן העליון, והפה שברא הקדוש ברוך הוא באדם לא בראו רק לספר שבחו וגדלו, והוא כלי מוכן להשתמש בו למלך הכבוד, זהו שנאמר (תהלים קמה, כא) 'תהלת ה' ידבר פי'. ולפיכך 'ככל היוצא מפיו יעשה'.

בגמרא שבת (לב:) מובא חומרה בעוון נדרים וזה לשון הגמרא בעון נדרים, מתה אשה של אדם. שנאמר "אם אין לך לשלם מה שנדרת (קרבנות או הקדשות) - למה כלל תידור, ובכך תגרום שה' יקח משכבך, אשתך, מתחתיך". רבי אומר: בעון אי קיום נדרים - בנים מתים כשהן קטנים. שנאמר: "אל תתן את פיך בנדר, ובכך, לחטיא את בשרך, לחייב את בניך מיתה... וכעונש על כך - וחבל את מעשה ידך". איזה הן מעשה ידיו של אדם? הוי אומר: אלו בניו ובנותיו של אדם. ושואלת הגמרא בנדרים (ב:) מהו ההבדל בין נדר לשבועה, ומשיבה כי בנדר "אסר חפצא אנפשיה" ובשבועה "אסר נפשיה אחפצא". באור הדברים כאשר אדם נודר נדר ואומר "אוכל זה אסור עלי" האסור חל על האוכל שנאסר עליו ואינו תלוי באדם. אבל כאשר הוא נשבע ואומר "לא אכל מאוכל זה" האסור אינו תלוי באוכל,אלא באדם עצמו.

וראינו אצל רחל אמנו, שמתה בגלל שיעקב אבינו התמהמה מלקיים את נדרו וכמו שכתוב: "וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים...וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ, וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְקֹוָ֛ק לִ֖י לֵאלֹהִֽים וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ". (בראשית כח:כ-כב). ויעקב אבינו קיים את נדרו, אבל התמהמה מלקיים ואחר יח' חודש. ועל זה נענש יעקב אבינו ומתה רחל בטרם כניסת הארץ.

ושמעתי פירוש נפלא מהרב חננאל שליט"א ששמע ממו"ר אביו הרה"ג הרב אריה גמליאל זצ"ל, מדוע לגבי נדרים חל האיסור על החפץ ולא על האדם? ואם האוכל הוא כשר למהדרין מדוע לאסור! והרב ז"ל תירץ על פי הגמרא במסכת ברכות (לה.) תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל... אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: לה' הארץ ומלואה. רבי לוי רמי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם! לא קשיא, כאן - קודם ברכה, כאן אחרי ברכה. לכן לפני הברכה הרי הכל שייך להקב"ה ואם אכל בלי ברכה הרי הוא כאילו אוכל הקדש, אבל אחרי הברכה הרי הוא שלו, שנאמר והארץ נתן לבני אדם. ולכן לגבי נדרים ברגע שאדם אומר אני נודר, הרי כל הרשות חזר להקב"ה והחפץ הוא כהקדש, ולכן אסור לו באותו חפץ, שנאמר לה' הארץ ומלואה, ללמד אותנו שכל הבריאה שייך להקב"ה.

ומה שכתוב בשבת (לב:) בעון נדרים, מתה אשה וילדים של אדם. כתוב גם בויקרא רבה (פר' בחוקותי פר' לז אות א), כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו. הדא הוא דכתיב: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל", ואולם, יעקב אבינו, כידוע, קיים בסופו של דבר את נדרו – ולכן כתב התוספות בזבחים (כט:) כל זה מדובר שכאשר אדם משלם את נדרו מאוחר מדי - החטא הוא שלו והוא לבדו ייענש על כך. אבל אם הוא נמנע לגמרי מקיום הנדר - הוא מסכן בכך את אשתו. אם כן לפי שיטת התוספות, רחל לא אמורה למות בגלל האיחור בקיום נדר.

והתורה תמימה בדברים (כג) כתב שנראה דהא דאשתו מתה בעון נדרים היינו כל עת שמשהה, דאז הלא אינו משלם, אך אחר ששילם לא תמות בעון האיחור, כי מצינו במדרש רבה, שבפ' בחקתי (פל"ז) איתא הלשון כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, וכתוב בקהלת רבה פ"ה כל הנודר ואינו משלם גורם שתמות אשתו דכתיב ואני בבואי מפדן וגו', ולכאורה לפי הלשונות סותרים הענינים זא"ז, דלפי נוסחא ראשונה מבואר שמתה מחמת שיהוי הנדר, ונוסחא שניה מורה דמתה רק כשאינו משלם, ולכן תירץ בעל תורה תמימה שכל זמן שמשהה הרי הוא בכלל נודר ואינו משלם.

וכתב ספר המנהיג שמחות (עמ' תשיו), שהצריכו חכמים לאיש לעכב מלישא עד שלש רגלים מפני ששלשה רגלים אמורים לנדר לענין בל תאחר ובעון נדרים אשתו של אדם מתה [שבת ל"ב ע"ב] לכך הצריכוהו לעכב שלשה רגלים כדי שיתן אל לבו שבעון נדרים מתה אשתו ולא יהא רגיל בנדרים.

לפי ספר המנהיג נראה אם עבר שלושה רגלים הרי זה כבר בגדר בל תאחר, אבל לגבי יעקב אבינו מצינו שמשהה י"ח חדש יותר משלושה רגלים, כדי לקיים את נדרו לה' כמו שלמדנו בבראשית (לג:יז) "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות, סכות-קיץ, בית-חורף, וסכות-קיץ הרי שלוש עונות, קיץ חרף קיץ (רש"י, בראשית רבה, מגילה יז.), שבהם התמהמה, כיון שעבר י"ח חודש ולא קיים את נדרו מתה רחל אמנו. ולכן רז"ל אמרו "משתדור ולא תשלם" ר"ת מות, לומר לנו בעוון נדרים מתו אשתו ובנים של אדם. וכן כתב בעל הטורים במדבר (ל:ב) נדרים בגימטריא רוצח. שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם, דבעון נדרים הבנים מתים (שבת לב:).

נדר בהיפוך אותיות רנד' ויש רמח אברים בגוף אדם, רנד' פחות רמח' הרי יש ו' כנגד תיקון הברית שהוא מידת יוסף שהוא יסוד בספירה, כי יוסף הוא שישה משבעה אושפזין כנגד תיקון הברית, וכתב והשל"ה בתולדות אדם בית נאמן (קכט) והיסוד הוא ברית המעור, אבר התשמיש המייחד יחוד גמור ודבק איש באשתו. 'והקימתי את בריתי' (בראשית יז, יט) הוא יסוד ברית מילה, אמר 'והקימתי' בלשון קימה. כביכול 'מבשרי אחזה אלוה' (איוב יט, כו). ולכן כיון שהוא עבר על עוון נדרים הרי הוא פגם בדיבור והרב "חומת אנך" כתב, הפוגם ברית הלשון הוא פוגם ברית המעור כמ"ש רז"ל ולפי ששמרו בני ישראל ברית הלשון זכו לשמור ברית המעור, והרב שם מאריך ובהמשך כתב כיון שעם ישראל היו להם מידת ענוה, ושמרו ברית הלשון וברית המעור זכו לרבבות בנים והיינו שהיו מיוחסין ולכך זכו לתורה ודוק היטב (חומת אנך פרק א), כי כל המידות תפילות מצוות ותורה תלוי בברית הקודש (עיין אגרא דכלה פר' נח, שפת אמת פר' דברים). כיון שברית הלשון תלוי בברית מילה אדם שאינו מקיים את נדרו גורם מיתה לאשתו ולבנים, ומדוע דוקא אשתו ובנים, נראה לי כיון שאבר התשמיש מייחד יחוד גמור בין איש לאשתו וכמו שכתב השל"ה לעיל, לפי זה מובן גם למה בעוון נדרים בנים מתים, כיון שהוא פגם בברית הלשון הוא פגם ברית המעור האבר התשמיש וממנו יוצא הילדים, ולכן הילדים מתו.

כדי להבין הקשר בין נדר אדם ובניו חשוב לראות הסיפורים של יהושע הכהן ושני נביאי שקר אחאב וצדקיה בסנהדרין (צג.) מה היו עושין. אחאב היה אומר לאשה, השמעי לצדקיה ואת יולדת נביא, וצדקיה אומר לאחרת, השמעי לאחאב ואת יולדת נביא. עשו כן בבתו של נבוכדנאצר, וכיון שהרגיש בהם, אמ' אלוה של אלו שונא זמה הוא. מיד הכיר בהן שהן נביאי שקר. שלח והביאו אותן. אמ' להן, אתם אומרים שנביאים אתם. אמרו, אמת אמרנו, ונביאי אמת אנחנו. אמ' להם, אני יש לי דבר במה אבדוק את נביאי האמת, שהרי השלכתי את חנניה מישאל ועזריה באש וניצולו. אמרו לו, אותם היו שלשה ואנחנו שנים. אמ' להם, בחרו לכם אחד ותהיו שלשה. הלכו ובחרו עמם את יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כי אמרו, שמא נימלט בזכותו. עשה להם נבוכדנאצר טיגן גדול ונתן את שלשתן, בתוכו ונתנן על האש. נשרפו צדקיהו ואחאב ונמלט יהושע אבל נכרכו בגדיו. אמר ליה נבוכדנצר ליהושע: יודע אני שצדיק אתה, למה הועילה בך האש מעט, שנחרכו בגדיך, ואילו חנניה מישאל ועזריה - לא אהניא בהו האש כלל? אמר ליה יהושע: הם היו שלשה צדיקים כשהושלכו, ואילו אני - רק אחד, שהרי אחאב וצדקיהו שהיו אתי - רשעים היו. אמר ליה נבוכדנצר: והא אברהם יחיד הוה כשהשליכו נמרוד לכבשן האש, ולא ניזוק כלל , אמר לו יהושע: אצל אברהם לא היו עמו רשעים, ולא ניתנה רשות לאש להזיק. מה שאין כן כאן שהיו עמי רשעים, וניתנה רשות לאש, אמנם, הטעם שאמר יהושע לנבוכדנצר על שנחרכו בגדיו, דחייה בעלמא דחאו, ואין זה הטעם האמיתי, ולכן שואלת הגמרא: מאי טעמא איענש יהושע, שנחרכו בגדיו, אמר רב פפא: משום שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהם, שנאמר: "ויהושע היה לבש בגדים צואים". ויש לתמוה: וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים, אלא, מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן.

מכאן יש להבין שבגדי אדם הם רמז לבנים, ומצינו במקום אחר (בראשית לט:ו) "כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל" ורש"י פירש שם כי אם הלחם - היא אשתו. לפי זה מובן על נדר יעקב אבינו (בראשית כח:כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר... אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙.. וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: דהיינו לחם זה אשתו ובגד זה ילדים. ומכיון שהשהה נדרו מתה רחל אמנו. וכמו שכתוב בויקרא רבה (פר' בחוקותי פר' לז אות א), כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו. הדא הוא דכתיב: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל". ויש לשאול לפי התוס' לעיל רחל לא מתה בגלל נדר יעקב אבינו, אלא יש לומר שרחל מתה בגלל עוון נדר וכמו שהתורה תמימה כתב לעיל, ועוד יש להוסיף בגלל עוון אחר בשעת לידה מעורר דין נדר של יעקב אבינו, וכן המדרש רבה כתב שרחל מתה מפני קללתו של יעקב שאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (ל"א ל"ב), כשגגה שיצאה מלפני השליט (בראשית רבתי פר' ויצא). וכיון שיש עוד דברים אחרים דקדקו איתה בשעת הלידה ולכן נתפשה רחל אמנו בנדר יעקב, וצריך לדעת שאדם נברא בצלם אלקים ולכן עליו להקפיד על כל מה שיוצא מפיו, אבל לגבי יב' שבטים באותו זמן אין מה לתלות כי כולם היו נקיים וזכים ולכן אינם נתפשים בנדר יעקב אבינו אלא רק רחל אמנו.

ועוד הנודר נדר דומה לדיני ברכות, כי לענין ברכות לפני הברכה הכל שייך לה' ואם אכל כאילו אכל הקדש, אבל אחרי הברכה שלו הם (ברכות לה.), כיון שאדם נודר נדר הכל חזר לה' כהקדש ואסר עצמו לאותו חפץ, עיין מה שכתבתי לעיל על תירוץ הרה"ג הרב אריה גמליאל ז"ל, ולכן הילדים הם פיקדון מה', ואם אדם אינו מקיים את נדרו הילדים שנמצאים אצלו בפיקדון חוזר לה' וכמו שכתוב "וּ֝מִבְּשָׂרִ֗י אֶֽחֱזֶ֥ה אֱלֽוֹהַּ" (איוב יט:כו), ורש"י פירש ומבשרי אני רואה משפטים, והבשר הכי קרוב לאדם הם האשה והילדים ודע "אדם" ר"ת "אין דין מוות", וכיון שאדם נדר ואינו קיים את נדרו הוא מעורר דין, ולכן הקב"ה לקח הדבר הכי יקר ממנו שהם האשה והילדים, ומדוע ה' לקח ילדים קטנים לפני זמנם? ונראה לומר שגם זה חסדי ה' כיון שהאב אינו מקיים את נדרו שוב הוא אינו נאמן להשלים את חובתו ולשמור על הפיקדון, ולכן ה' לוקח הילדים קטנים לפני זמנם בגיל רך, על ידי כך הם יזכו לחזור לה' זך ונקי בלי עוונות.

ולכן חשוב לאדם להרגיל עצמו לומר בלי נדר. שבת שלום.

הרב אילן גבאי אברך כולל

"מנחת יהודה" ורב ביהכ"נ יד אמיתי

מה הדין לכסות פרחים בשבת בשעת ירידת גשמים חזקים או רוחות וכן כשיש שרב גדול וחושש שהפרחים ינזקו האם מותר לכסותם בברזנט או ניילון.

הנה מבואר בירושלמי (שבת מח.) ''העושה בתים וכל דבר שהיה מבחיל את הפירות (פירוש, להשביחו ולגדלו) חייב משום זורע'' ופירש קרבן העדה ''עושין לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה ומן הצינה'', וכן פירש הפני משה. והוא דין עשיית חממות המצוי בימינו. ודין זה של הירושלמי פסקו רבים מהראשונים, הר' חננאל (שבת עג:) ראבי''ה (סי' רכג) הרוקח (סי' נז) האו''ז (סי' נד) והמאירי (שבת עג:). וכן פסקו האג''ט (מלאכת זורע ס''ז) ושביה''ש (שם ס''י). וכ''פ בשו''ת שבט הלוי (ח''ד סימן לו), ובשמירת שבת כהלכתה (פכ''ו ס''ט). ואין לזה שום ענין למה שכתוב בשו''ע בסימן שי ס''ו שמותר לכסות כל דבר שאסור לטלטלו, וכן מה שכתב בשו''ע בסימן שכא סי''א שמותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש, וכן בסימן שכב ס''א שמותר לכסות ביצה שנולדה בשבת כדי שלא תשבר, וכן בסימן שלח ס''ז שמי שיש לו פירות בראש הגג ורואה שיורד גשם שמותר לכסותם, שבכל אלו המקרים אין שייכות למלאכת זורע כיון שהם תלושים, ומשום הפסד התירו לטרוח בשבת אף שעושה זאת לצורך מוצ''ש ואין כאן מכין מקודש לחול, אבל דבר שיש לו יניקה מהקרקע מבואר מהירושלמי ששייך בו מלאכת זורע ואפילו שלא נוגע כלל בעץ ואף שהוא רק סילוק נזק ולא פועל שום דבר בעץ אלא משאיר את המצב כמו שהוא ואינו כאדם המשקה ומזבל שדהו בשבת שבזה מצמיח ממש את העץ משא''כ בכיסוי העץ שלא מוסיף לו כלום בכל זאת הוא מלאכה גמורה, ומשמע גם שהוא איסור תורה וחייב עליה חטאת שכן הוא דרך המלאכה. ולכן אסור לכסות פרחים ועצים בשבת כדי להצילם מנזקי מזג האויר, שאם הכיסוי עף מחמת הרוח ורוצה להחזירו בשבת וכן אדם שיש לו עץ אתרוגים שכידוע רגישים מאוד למזג האויר ופעמים שיש קור גדול בשבת או חום כבד וחושש שלא יתייבשו האתרוגים דבר זה אסור בהחלט ויש בו משום מלאכה גמורה מהתורה. ובכלל זה אסור לפתוח תריסים מול עציצים כדי ליתן להם אור שיגדלו יותר. (ורק פתיחת דלת או חלון שלא מכוין להשביח את העציצים מותר וכמ''ש בשש''כ הנ''ל וביחוו''ד ח''ה סי' כט). ומכאן יש ללמוד שמה שרגילים לקחת מעטפה ולכסות את הפירות ומצוי בעיקר ברימונים ואתרוגים, שיש בזה איסור גמור . ולכסות ע''י גוי ג''כ אסור שלא התירו אמירה לגוי במקום הפסד אלא רק באיסור דרבנן וכמ''ש בשו''ע (סימן שז ס''ה וסימן שלא ס''ו), ובמקום צורך הרבה יש להתיר ע''י שיאמר לגוי שגוי אחר יכסה וכמו שפסקו המשנה ברורה (סימן שז ס''ק כד) ומרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זיע''א (חזו''ע שבת ח''ג עמ' תנד). ואם לא מוצא שני גוים אלא רק גוי אחד יש מקום להקל במקום הפסד גדול שיאמר לגוי אחד שיכסה ע''פ מ''ש בשו''ת הר צבי (סימן ריא) שדין הירושלמי הנ''ל הוא איסור דרבנן ולא דאורייתא אע''פ שכתוב בלשון ''חייב''. וכן מבואר בשו''ת חלקת יואב (סי' י), ואף שאי''ז משמעות הירושלמי ושאר הראשונים מ''מ המיקל יש לו ע''מ שיסמוך [ולענ''ד נראה שיש להעיר ע''ז כיון שכל יסודו של ההר צבי הוא מהנמוק''י (מו''ק יד: ד''ה אין מדיירין) ע''ש, ועיין חיי''א כלל י ס''ג בנש''א אות א שהביא דברי הנמוק''י הנ''ל וכתב שכל דבריו נאמרו רק לענין שביעית שאיסור החרישה הוא דרבנן וכן שהוא תולדה אבל לענין שבת ודאי הוא חיוב גמור וא''כ אין ראיה מהנמוק''י, ואולם עיין בשביה''ש דף יג שהביא דבריהם וכתב שדברי החיי''א צ''ע ועוד העיר עליו במלא' חורש ס''ד הערה ח ע''ש. ומ''ש החלקת יואב ג''כ יש לדחות דבריו ואין כאן מקומו ובמקום אחר כתבתי לדחותו, ולכן כיון שסתמות כל הראשונים שהוא דאו' נראה שאין לסמוך על דבריהם ואולם בכ''ז כתבתי שהמיקל יש לו ע''מ לסמוך כיון שלדבריהם הוא שבוד''ש וקיי''ל בסימן שיד ס''ז שכל שהוא מחלוקת הפוסקים יש להקל בגוי לכן כתבתי שהמיקל יש לו ע''מ לסמוך ואכמ''ל]. וכל זה כאשר כבר נמצא הקור או החום או הגשם אבל קודם שיבוא הנזק וכגון אם בליל שבת שמע שמחר יהיה שרב ורוצה לכסות בלילה בזה יש יותר להקל עפמ''ש בשו''ת הר צבי (סי' קלג) שהוא גרמא אך בשש''כ (הנ''ל הערה ל) כתב לאסור גם בזה. וע''י גוי ודאי יש להקל.

הרה”ג הרב מנחם גמליאל שליט”א

ראש כולל מנחת יהודה שדרות.

בתחילת פרשת פנחס בפרק כה' פסוק טז' ציוה הקב"ה את משה להכות את המדינים ויש הפסק גדול בין הצווי של הקב"ה למלחמת מדין.שהרי מלחמת מדין נכתבה רק בפרשת מטות בפרק לא'.

ועיין ברש"י פרק כו' פסוק א' שפירש שמכיון שהיתה מגיפה ציוה הקב"ה למנות את עם ישראל לדעת את מנין הנותרים.

וכיון שהזכיר בשעה שספר אותם את ענין הנחלות שנא' בפרק כו' פסוק נג' לאלא תחלק הארץ בגורל . הזכיר את בנות צלופחד שבאו לבקש ממשה נחלה בארץ.

ומכיון שביקשו בנות צלופחד את ירושת אביהם ביקש משה מהקב"ה על בניו שירשו את מקומו . ולכן נא' בפרק כא' יפקד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה וכו'.

ואח"כ נאמרה פרשת הקורבנות משום שאמר הקב"ה למשה עד שאתה מצוה אותי על בני שאמנה להם מנהיג צוה את בני עלי שיקריבו לי קרבנות.כמו שכתב רש"י בפרק כח פסוק ב'.

יש לשאול עוד מדוע נסמכה פרשת נדרים לפרשת מלחמת נקמת ישראל במדין.

וראיתי שיש מפרשים שהיות ונקמת ישראל במדין היתה על שהפקירו את בנותיהם כדי להחטיא את ישראל ובפרשת נדרים באה התורה ללמדנו שהאבא אחראי על נדרי בתו ויכול להפר לה נדריה.

ומיד כאשר היא יוצאת מרשותו היא נכנסת לרשות בעלה.

וזה מה שהתורה באה ללמדנו שבתו של אדם צריכה להיות כל הזמן במסגרת או תחת פיקוחו של האב או תחת פיקוחו של הבעל ואין לתת לבנות ישראל להיות תחת פיקוח של איש זר ולכן נסמכה פרשת נקמת ישראל במדין לפרשת נדרים ללמד פרק בהלכות צניעותן של בנות ישראל.וזו שאלה שנשאל החזון איש ראש כל בני הגולה בארץ ישראל ומי שסלל את הדרך לכל שומרי התורה הדור האחרון - האם אכן הרב נגד שירות לאומי

וזו היתה תשובתו - כמובן שאני מתנגד בכל לבי לגזירה זו שהיא פגיעה קשה בצניעות בת ישראל אמשול לך משל אדם אחד יגיד לבת ישראל שתבוא ותשב בביתו כל יום כמה שעות והבטיח לה שלא יגע בה בוודאי שיהיה אסור. לכל אדם יש בחירה וגזילת הבחירה מבת ישראל זאת פגיעה קשה בצניעותה.

וחזרו ושאלוהו הרי הבנות יוצאות לעברן ומרוויחות כסף בזמן שאחרות מקדישות זמן למדינה .

ענה החזו"א בעבודתן ברשות עצמן ואביהן הן. אבל כל בעלות אחרת על האשה ובכל צורה שהיא מחוץ לאביה ובעלה מגדרי הזנות היא.

והסכימו עימו כל גדולי ישראל בלי יוצא מן הכלל ומהם הבבא סאלי והרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה יוסף זיע"א . וכתבו וחתמו כאיש אחד שאם יכריחו ח"ו בת מבנות ישראל להתגייס לשרות לאומי מצוה עליה להרג ולא להתגייס ישמע חכם ויוסף לקח.