פרשת פינחס

רב דוד להונגדים

במדבר פרק כה:יא : פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי:

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (רש"י).

ופירוש רש"י צריך ביאור כי מצינו בגמרא סוטה שיחוסו של פנחס מצד אימו היה גם מיוסף ויתרו, וזה לשון הגמרא בסוטה (מג .) דפינחס בן אלעזר הכהן, אמו מיוסף אתיא. והא כתיב (שמות ו) "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה, מאי לאו [וכי אין הכוונה] דאתי אמו מיתרו, שנקרא פוטיאל על שם שפיטם עגלים לעבודת כוכבים, ודחינן: לא, אמו היתה מיוסף שגם נקרא פוטיאל על שם שפיטפט ביצרו שזילזל וכבש אותו ולא החשיבו. ומקשינן: כיצד אפשר לומר שאמו היתה מיוסף ולא מיתרו, והלא אחרי שפנחס הרג את זמרי בן סלוא על שבא על כזבי בת צור, היו השבטים מבזין אותו ואומרים, ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל, משמע שאמו של פנחס היתה מבית יתרו, ומתרצינן: אלא אמו של פנחס היתה גם מבית יוסף וגם מבית יתרו, ובאחת משתי דרכים אלה: אי אבוה דאימיה (אם אבי אמו) היה מיוסף אז אימיה דאימיה (אם אמו) היתה מיתרו, ואי אימיה דאימיה מיוסף אז אבוה דאימיה מיתרו דיקא נמי (גם בפסוק מדויק) שאמו של פנחס היתה גם מיתרו וגם מיוסף, דכתיב "מבנות פוטיאל" בלשון רבים, תרי משמע, שמע מינה שהיתה בת של שני פוטיאל, של יוסף שפיטפט ביצרו, ושל יתרו שפיטם עגלים.

כתב הבן יהוידע, דהנה אמרו חז"ל על פנחס (סנהדרין פב, ב) שהיו מבזים אותו ואומרים הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, יהרוג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו על אביו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, נמצא היו מלעיגים עליו בשקר שבא מאשה שאינה הוגנת חס ושלום, לפיכך ראוי בר זה, לכפות את הנושא אשה שאינה הוגנת. (דף על הדף קידושין ע א).

מצינו בבא מציעא (קיד:) רבה בר אבוה ראה אליהו בבית הקברות של נכרים והוא שאל הרי אדוני הוא כהן ואיך אתה נמצא בקברות של גויים, ורש"י כתב שם ד"ה "לאו כהן מר" שיש אומרים שאליהו הוא פנחס, דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי, והנה ביחוסו של אליהו יש עוד פלוגתא והיא נמצאת במדרש רבה (פ' ויצא פרשת ע"א) גם בתנא דבי אליהו זוטא (בנוסח אחר) פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר, אלו אומרים משל גד, ואלו אומרים משל בנימין, בא (אליהו) ועמד לפניהם אמר להם רבותינו מה אתם נחלקים עלי, אני מבני בניה של רחל אני. (מדרש שכל טוב פר' ויצא פרק ל', ילקוט שימעוני פר' בחקותי רמז תרעה, תוספות רי"ד בב"מ קיד:).

וכן לפי אברבנאל פנחס היה מזרעו של יוסף הצדיק מצד האם וזה לשון אברבנאל בשמות פרק (ו) ד"ה ואחר כך אמר ויקח אהרן את אלישבע וגו' מפני כבוד הכהונה להודיע שהיו בניו מצד האב ומצד האם זרע ברך ה' וכן זכר באלעזר בן אהרן לקוחי אשתו לכבוד פנחס כי פוטיאל היה אדם חשוב בדור ההוא אם מזרע יוסף כדברי חז"ל. אבל מצינו במשך חכמה (במדבר יב) שאמו של פנחס היתה מבנות פוטיאל-יתרו והיתה אחות צפורה אשת משה.

והתומים סימן ל"ג ס"ק ג' מבאר דברי ירושלמי (סנהדרין ג - ו) משה מהו שיעיד לאשת פנחס, דאמו של פנחס היה מבנות פוטיאל, יתרו, והיה אחות צפורה אשתו, וא"כ היה לפנחס ראשון בשני בחד בעל והיו פסולים לדין מצד קורבה, אמנם כיון דנאמר לו ואתה פה עמד עמדי הוי כאילו נתגרשה ונתרחקה מאתו, ומותר להעיד לקרובותיה.

ועיין בשל"ה הקדוש פר' וישב,מקץ ויגש תורה אור (לו) שכתב שפנחס הוא מזרע קדוש שהיה מזרע יוסף. וזה לשונו; והנה במעשה זמרי 'ויחל העם לזנות' (במדבר כה, א), שקלקלו בברית, הוצרך התיקון על ידי פנחס שבא מבנות פוטיאל.

בספר הדר זקנים להרא"ש, הקשה איך הרג פנחס את זמרי, הרי פנחס הוא אליהו והיה כהן, ובמעשהו נטמא כאשר הסיטן בשעת הריגתן, כדאיתא בסנהדרין (דף פב) שבא מלאך והגביה את המשקוף ופנחס הוציאן נדבקין. ואכן, מדין טומאת אוהל, לא קשה כיון שאפשר לומר, שלא היה שם גג אלא מחיצות. ומצד טומאת חרב הרי הוא כחלל (שהחזיק חרב בידו), יש לומר שכהן אינו מצווה על טומאת חרב הרי הוא כחלל, (עי' נזיר נד ע"ד בתוס') אך מצד טומאת היסט קשה.

וידועים ב' התירוצים, (א). שפנחס לא היה כהן, עד שהרג לזמרי, כי רק אח"כ נתכהן. (אולם בזבחים דף קא איכא פלוגתא בזה). (ב). תירץ הרא"ש שזמרי לא מת עדין ונשאר מפרפר וגוסס.

ובפנים יפות תירץ, שכמו שדין קנאים פוגעים בו דוחה איסור רציחה, הכי נמי תדחה לאיסור טומאה. ובדעת הרא"ש צ"ל דס"ל דהרציחה כאן אינה בגדר "דחויה" אלא בגדר "הותרה", דהיינו, אדם שבועל ארמית כאילו מתחתן בעבודת כוכבים (סנהדרין פב ע"א) ולגביו לא נאמר איסור רציחה, (עיין ביונתן בן עוזיאל סוף פר' בלק), אלא שא"כ יש להבין מדוע נאמר בגמרא בסנהדרין (שם) דאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא, ואם דמו הותר מדוע נחשב פנחס לרודף? וכמה תשובות יש בדבר: (א). כתב האפיקי ים (ח"ב סימן מ) דדוקא העושה לקנאת ה' רשאי להרוג את הבועל ארמית, והבוחן לבבות הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות, וע"כ הכתוב מעיד על פנחס בקנאו את קנאתי. אבל זמרי אינו חייב להאמינו בזה, ולגביו היה נחשב לרודף. (ב). הרי עד עתה לא נודע כלום מהלכה זו [שקנאין פוגעין בו], כמבואר בגמ' שם, וע"כ אם הרגו זמרי אינו נהרג עליו, ולפ"ז אין ללמוד מזה לעלמא. (ג). גם אם זמרי נחשב כגוי יש לו רשות להרוג את הבא להורגו ללא פסק בית דין (עיין חשוקי חמד פסחים דף עז.).

השפת אמת (פרשת פנחס) מבאר, שאין הכוונה שהתרעמו חס ושלום על שהרג את זמרי, להיפך, גם דעתם הסכימו לזה כדכתיב "בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר, כה, יא) - בתוכם, שנתעורר רגשי הקנאות בכל ישראל. וחרה להם למה פינחס קפץ והוציא מצוה זו מידם, והוא אינו ראוי לזה כלל מחמת פגם אבי אמו.

אך הם לא הבינו כי כל ההתעוררות שלהם באה מכוחו של פנחס, כי הוא הוציא את "הקנאה" מן הכח אל הפועל, ורק אחרי מעשה זה התעורר אצלם גם כן רגש הקנאה עכד"ק (דף על הדף סוטה מג.).

ובמדרש תנחומא (פר' פנחס) אי': הנני נותן לו את בריתי שלום. שיהיה חי וקיים לעולם ע"כ. וכן הוא בתרגום יונתן ע"ש.

ובספר שו"ת עטרת פז. מובא שיש כמה גדולים וצדיקים שהיה להם גילוי אליהו הנביא אם כן מדוע לא שאלו לפטור הספקות תיקו בגמרא, והרב מביא הרבה דעות לזה וכתב הרב שם, וא"כ שמא י"ל דענינים אלו אשר תלויים בספק עד שיבוא אליהו צריכים גילוי גדול ומיוחד מאוד להתרת ספיקות אלו שנשארו, וכאמור שיש כמה בחינות בגילוי אליהו וחכמים על אף שראוהו ואף דיברו עימו פנים אל פנים לא היה זה בגילוי הגדול הזה ועל כן עדיין נשארו הבעיות הללו בספק, ולא יהיה הגילוי הזה אלא רק לעתיד לבוא שתהיה בה גילוי אליהו בבחינה העליונה ביותר שנאמר על אותו עת (מלאכי ג כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני יום ה' הגדול והנורא". וק"ל. ודו"ק. (שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג' אב"ה מילואים סי' ט עמ' רכח ד"ה ושו"ר).

בספר אהלי יעקב להרה"ק ר"י מהוסיאטין זצ"ל (פר' פנחס) כותב ומביא ילקוט ריש פנחס וזה לשונו פנחס הוא אליהו א"ל הקדוש ברוך הוא, אתה נתתה שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו' והשיב לב אבות על בנים".

יש שהוא בא לידי גלוי בגופו של אדם, אולם אופני הגלוי שונים, פעם הוא מתגלה במדה זו ופעם במדה אחרת (עי' מדבר קדמות להרחיד"א משם גורי האר"י) כי אליהו אינו מתגלה בכל בחינותיו רק כשיבוא משיח יתגלה בכל בחינותיו...ונשמת אליהו התלבשה בפנחס במדה של קנאות ד' צבאות.

הבעל הטורים כתב על הפסוק "לכן אמר הנני נתן לו בריתי שלום (במדבר כה:יב), שבתורה נכתבה האות ו' בתבה שלום קטיעא - כי פנחס הוא אליהו, וכן אליה כתיב חסר ו', ויעקוב מלא ו' שנטל ו' מאליהו למשכון עד שיבא עם המשיח ויגאל את בניו, וזהו יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים יד, ז), ישמח אותיות משיח, שישמח לימות המשיח ויחזיר הוי"ו ויהא אליהו שלם, שלום בגימטריא זהו משיח.

והבן איש חי כתב לפי האריז"ל שפנחס בעת שנולד היה כלול משתי ניצוצות נשמות, והם ניצוץ של יוסף ויתרו, וגם ידוע כשנכנס בתוך אהל זמרי להרגו נכנס בו נשמות נדב ואביהוא, הרי בידו יש ארבע, וגם עוד נצטרף עמו זכות לוי אשר נתקנא על מעשה שכם, ועוד נצטרף זכות זקינו אהרן שהשיב חמה כמוהו...הרי שישה כוחות, וכנגדן זכה לששה נסים. (בן יהוידע סנהדרין פב:).

ונראה לי שזהו הסיבה שיעקב אבינו נטל ו' (את שישה כוחות) מאליהו למשכון עד שיבוא עם המשיח ויגאל את בניו.

לפי כל מאמרי חז"ל לעיל נראה לי שכל מאמרי חז"ל הם באותו בחינת של שמירת ברית מילה, כי ברית הקדש מבדיל עם ישראל מאומות העולם שדרכם זימה ושונאי ה', וזהו נגד שמירת הברית, ולכן פנחס שהיה זרעו של יוסף ויתרו מצד האם על פי חז"ל בסוטה (מג א), שומר הברית ולכן שומר עצמו מזימה וע"ז, ועשה קידוש ה' מבחינת יוסף ויתרו שהתרחקו מע"ז וגילוי עריות על ידי שמירת ברית הקדש ומביא שלום בין עם ישראל וקודשא בריך הוא (ילקוט ריש פנחס). וזהו מידת אהרון עליו נאמר אוהב שלום ורודף שלום (אבות א:יב), כי על אותם עוונות (ג"ע וע"ז) מתו כד' אלף מעם ישראל במגפה.

ולכן לגבי אליהו מצינו שהיה מקרב כל עם ישראל לאביהם שבשמים בהר הכרמל וכל העם עזבו ע"ז, וכל העם אמרו ה' הוא האלקים, ועוד היה לו קנא לה' על ברית מילה וכמו שכתוב בביאור הגר"א שעם ישראל היו נוהגין למול עד שנחלקו לשני ממלכות ומלכות אפרים מנעו מהם את המילה ועמד אליהו ז"ל וקנא קנאה גדולה ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו כו' עמד אליהו וברח כו' נגלה עליו הקדוש ברוך הוא וא"ל מה לך פה אליהו א"ל קנא קנאתי א"ל הקדוש ברוך הוא לעולם אתה מקנא קנאת בשטים על ג"ע שנאמר פינחס בן אליעזר כו, וכאן אתה מקנא חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך מכאן התקינו חכמים שיהו עושים מושב כבוד למלאך הברית שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים כו. (ביאור הגר"א יו"ד סי' רסה מג).

ולכן אם נתבונן כל גברא שקשור לפינחס כמו אהרון, יוסף, אליהו ויתרו היו להם קנאת ה' במידות מסוימות שתלוי בתיקון הברית, וגאולת עם ישראל תלוי בשני ענינים שנוגעת לפנחס שהם שמירת הברית שקשור לתיקון גילוי עריות בחינת יוסף, ותיקון עבודה זרה בחינת יתרו וזה מביא שלום בין ה' ועם ישראל בחינת אהרון הכהן, ולכן חז"ל אמרו סוף הגאולה תלוי בתיקון הברית. כי כל תיקוני המידות תלוי בתיקון הברית, (עיין אגרא דכלה פר' נח, שפת אמת פר' דברים), ועיין עוד בבאר מים חיים פר' (לך לך) על גודל שמירת הברית ואין מקום להעריך כאן, והשפת אמת שמות לפורים (תרנ"ט) כתב שכל שורש של תפילות ומצוות תלוי בברית מילה ועל ידי זה מתחבר התורה שבכתב לתורה שבע"פ, שנאמר "כתבו לכם כו' השירה כו' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ס"ת מילה, וכן כתב רבינו בעל הטורים בפר' יתרו "והייתם לי סגלה מכל העמים ס"ת מילה. ולכן נ"ל שזהו הסיבה שאנו מזמינים אליהו הנביא בברית מילה שמתלבשת בפנחס במדה של קנאות ד' צבאות, כי על ידי ברית מילה שהיא שורש לכל תורה מצוות ותפילות אליהו הנביא ימליץ על עם ישראל להביא גאולה באחרית הימים.

יהי רצון שכולנו נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו. שבת שלום.

הרב אילן גבאי אברך כולל

"מנחת יהודה" ורב ביהכ"נ יד אמיתי

שאלה: כשאדם עוסק בתורה או שומע שיעור תורה ונכנס לחדר חכם בתורה או זקן מעל גיל שבעים האם חייבים לעמוד בפניו או לא.

תשובה: כידוע נצטוינו בתורה במצות הידור לזקן וחכם כפי שנאמר בפסוק ''מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'' ולמדו מכאן (קידושין לב:) שיש חיוב עמידה בפני אדם חכם בתורה ואדם זקן למעלה מגיל שבעים וכמבואר בשו''ע (יו''ד סי' רמד ס''א). וכידוע חיוב עמידה בפניהם הוא כאשר הגיעו לתחום ד' אמות של האדם דהיינו מטר תשעים ושנים ס''מ. ובגמ' (שם) אמרו ''אמר ר' אלעזר אין ת''ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה לייט עלה אביי'' ופירש"י ''לייט עלה אביי אהך דרבי אלעזר כל מאן דציית ליה''. וכתב הטור (רמד סי''א) ''ואפילו אם הוא עוסק בתורה צריך לעמוד דליתא לדר''א'' וכ''פ בשו''ע (שם). וכתב הלבוש (שם) ''אם זקן או חכם עובר לפניו אפילו בשעה שהוא עוסק בתורה צריך לעמוד שאינו מבטל בזה תורתו''. וכ''כ החיי''א (כלל סט ס''ח). וכן משמע מדברי ערוך השולחן (ס''ז) ע''ש. וכ''כ מפורש הבא''ח (ש''ב כי תצא סט''ו) אפילו בשעה שעוסק בתורה חיב לעמוד בפני החכם או הזקן וכו שזהו כבודו יתברך כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד לפני החכם והזקן''. וכ''כ בשו''ת בנין אב (ח''ב סי' מט) להגרא''ב דורון נר''ו ע''ש בדבריו.

ואולם במאירי (שם) מבואר להדיא שלא חייב לעמוד בפני חכם וזקן ודברי ר' אלעזר נאמרו רק ברבו מובהק וז''ל ''זה שביארנו שאדם חייב לעמוד מפני תלמיד חכם דוקא מי שאינו עוסק בתורה אבל כל שהוא עוסק בתורה ועבר לפניו תלמיד חכם אינו זקוק לעמוד אלא אם כן היה רבו'' וע''ש שהאריך בביאור הסוגיא. ומצאתי בחיים שאל (ח''א סי' עא) סוף אות ב שג''כ מבואר בדבריו שאביי מודה שבחכם שעובר אין מי שעוסק בתורה חייב לעמוד מפניו שאין תורה עומדת מפני לומדיה. וכ''מ מהרשב''א בתשובה (ח''א סי' קמד) שר''א ואביי נחלקו לענין רבו ולא לענין חכם או זקן ע''ש. וכן משמע ממרוצת לשון הטור והשו''ע (סי' רמב ס''ט-יא) ע''ש היטב. ומלבד זאת מצאתי למרן החיד''א בשו"ת חיים שאל (ח''א סימן עא) שכתב ''ודע דבחידושי חד מקמאי לקדושין כתב דקי"ל כרבי אלעזר דסבר דאין ת"ח הלומד בתורה קם דאין התורה עומדת מפני לומדיה''. וכ''מ מהרא''ם (סי' רלג) שהשמיט דין זה. ואף דלא קיי''ל הכי מ''מ חזי לאיצטרופי. ומצאתי בשו''ת ציץ אליעזר (חי''ד סי' י) שדייק מלשון הלבוש הנ''ל שהצריך לעמוד בפני חכם או זקן באמצע הלימוד ''שאינו מבטל בזה תורתו'' דהיינו שיכול לקיים שניהם ולמד מזה שאם עוסק בתורה באופן שאם יעמוד יבטל כונתו כגון שמעיין באיזה ענין או שומע שיעור תורה באופן שיפסיד מעט ע''י שיקום בזה גם הלבוש מודה שלא צריך לקום מפניהם ע''ש. ולכן להלכה אע''פ שמעיקר הדין לא חייב לעמוד בפניהם, מ''מ כשאין הדבר גורם לו לביטול תורה נכון שיעמוד בפניהם אבל במקום שכמה חכמים או זקנים עוברים ושבים והדבר גורם בזה להפרעה או באמצע שיעור של רבים בזה אין לעמוד בפניהם אלא''כ הוא רבו. ועיין ביחו''ד (ח''ג סי' ע) בסיכום שכתב ''מצות קימה מפני זקן היא מגיל שבעים שנה ומעלה, והחיוב הוא אפילו בבית הכנסת ובבית המדרש, ואפילו בשעה שמתפלל ולומד תורה'' ולא הביא הכרח לזה וגם בעיקר התשובה לא דן בזה כלל ע''ש היטב והנלענ''ד כתבתי.

הרב אביחי פחימה

ראש כולל “חמודות דניאל”

שבת שלום מוריי ורבותיי.

אנו נקרא השבוע במגילת אסתר, “סיפור עלילתי” שהתרחש אחרי חורבן בית ראשון, סיפור שאף לא פעם אחת מוזכר שמו של ה’, אלא הכל התרחש באופן מאוד מוסתר ואינו מובן, המלך כעס על ושתי ובעצת המן הרשע הוציא אותה להורג, וכשנשמעה השמועה שהמלך מחפש אשה שתחליף את מקומה של ושתי, מרדכי מחביא את אסתר ומשתדל שלא תִמָּצֵא, אך בכל זאת אסתר נלקחת אל בית המלך בעוד היא אשה מבוגרת כבת 75 (עיין מדרש רבה פרשת לך לך סי’ לט) והפלא הגדול שהיא מוצאת חן בעיני המלך, מכל הנשים ומכל הבתולות. היא נלקחה מביתו של מרדכי, שהיה בעלה, אל ביתו של המלך אחשוורוש, מבלי הבנה איך וכיצד הגיעה למקום המוזר הזה, אך בסופו של דבר התגלה שכל מטרת ביאתה אל ארמונו של אחשוורוש, היא להציל את האומה שלה משיניו האכזריות של המן הרשע, וכמו שכולנו מכירים, שבסופו של דבר המן הרשע נתלה על העץ, וכן עשרת בניו - “כן יאבדו כל אויבך ה’”, וליהודים היתה אורה ושימחה וששון ויקר, וכך נגמר לו הסיפור המרגש... אך השאלה אכן מציקה, היכן נמצא הקב”ה בכל סיפור המגילה? מדוע לא הוזכר בפירוש שידו הייתה היד המכוונת? אלא אחים יקרים, דעו לכם שזוהי מטרת המגילה, וכשמה כן היא - מגילה אסתר, לגלות את ההסתרה של הקב”ה בכל סיפור החיים. הרבה מאיתנו מייחסים כל מיני דברים לכל מיני אנשים, בעוד שמושך החוטים האמיתי הוא רק הקב”ה – “יושב בשמים ישחק” (תהילים ח אי) ורק אנחנו לא רואים כל כך טוב. ולכן אנחנו כבר “מתאמנים” ביחד כמה שבועות כיצד לגלות היכן ה’ מסתתר בבריאה ולחשוף את יופיו והדרו, ולדעת “שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בודאי שם נמצא ה’ יתברך”, אנחנו עוד נגלה את ה’ ונתאהב בו אהבה שאין לה קץ. אתם בטח יודעים שדרכו של אדם להמשך אחרי דבר מושלם, כאשר האדם רואה דבר טוב, הוא מתאהב בו, לדוגמא: אדם שהולך לקנות רהיטים לביתו, תמיד העין שלו נמשכת לפריט המדויק ביותר, עם גימורים טובים, ומוצרים איכותיים. סיפר לי פעם אדם אחד שהוא אוהד קבוצה מסוימת בכדורגל, ושם יש שחקן אחד שהוא “מחובר” אליו מאוד, שאלתי אותו, מה כל כך “מחבר” אותך אליו? הוא בסה”כ גוי טמא, ואולי הוא אף שונא ישראל, מה פתאום אתה “מעריץ” אותו?? ענה לי – דע לך שאני לא מסתכל על מהותו של השחקן, אלא על הכישרון המפליא שלו “בקריאת המשחק”, אני מתחבר למושלמות שלו!! כך המוח האנושי עובד – מתחברים להצלחה, כך בדיוק כאשר מתבוננים בגוף האדם, ניתן לראות את המושלמות שה’ יצר בבריאה, ופשוט להודות לה’ על כל התחזוק הבלתי פוסק בגופנו.

קראתי פעם מעשה בספר הקדוש “כאייל תערוג”, של הרב הגאון אייל עמרמי שליט”א, ושם מסופר סיפור חזק מאוד: אישה אחת שהייתה לה ילדה בת שלושים וחמש. כל הבנים והבנות שלה כבר התחתנו, אך בתה הבכורה עדיין לא התחתנה. הבית התנהל באורח חרדי - שיעורי תורה, שמירת המצוות, והיו מדקדקים בקלה כבחמורה. היא לא התחתנה כיון שהייתה מפונקת, היא בררה את השידוכים שלה, היו לה הרבה דרישות..אין מה לעשות אי אפשר לשפוט בני אדם. אמא שלה לא השאירה צדיק אחד שלא הלכה לספר לו על הבת שלה, מרשב”י בצפון עד בבא סאלי בדרום. כל הקברים בארץ. לא היה קבר שלא הלכה לבכות ולהתחנן לקדוש ברוך הוא. בהדלקת נרות שבת כל השכנים היום שומעים אותה בוכה על הבת. שערי דמעה לא ננעלו, גם אם ננעל אותם יש דמעה שפורצת מנעולים, האישה הזאת התפללה ללא הפסקה ובא השידוך שעונה על כל הציפיות, עכשיו אין סיבה שישכל השידוך, בחור שהיא רצתה כל החיים. האמא אומרת בשעת השידוך תפסתי את ספר התהילים ואמרתי - דוד המלך יעזור לי, הוא יושיע את הבת שלי. כחזרה הבת מהפגישה, אמרה לאימה שיש עוד פגישה, ושוב האמא עם התהילים, בפגישה השניה בשעה טובה סגרו “ווארט”. הגיעו ההזמנות, האמא חיבקה את ההזמנה כמו שחיבקה תינוק אחרי חמש עשרה שנה של עקרות, כמה היא חיכתה להזמנה הזאת, האבא מרוב שמחה אמר לכל הבנות והבנים, הנכדות והנכדים: לכו תקנו בגדים על חשבוני! הבת האחרונה מתחתנת, את כולכם אני רוצה חדשים, מהנעלים ועד הכיפה, כולם בשמחה. והנה מגיע יום החתונה, איזה אולם, וילונות משי, אולם פאר, והנה הבת צועדת לחופה והאמא מתרגשת, והיא לוחשת לבעלה: “אין מחיר לילדה הזאת, איזה ילדה נתתי לחתן הזה, הכי מוכשרת בבית”. מגיע הרב מסדר הקידושין, מקריאים את הכתובה, ופתאום האמא עוזבת את החופה, יוצאת החוצה כרוח סערה, ועוזבת את המקום. אף אחד לא הבין מה קרה. נגמרו החיבוקים, הנשיקות והצילומים, כולם חיפשו את האמא. אמרה אחת השכנות אני ראיתי אותה נוסעת הביתה, לא הבינו מה קרה. למחרת בבוקר מתקשרת האמא לבת שלה, וכששאלה אותה הכלה מה קרה למה עזבה, אמרה לה הרגשתי שאני לא יכולה! בשעה שהרב קרא את הכתובה הוא הקריא את הסכום שהחתן נותן עליך, מאה חמישים שקל, נשברתי, זה הרס אותי, מה אני מוכרת סיר נרוסטה?! מאה חמישים שקל הוא

......להמשך השבוע הבא

נותן עליך ?!

אני התמוטטתי זה מה שגידלתי שלושים וחמש שנה, כך הוא מזלזל בנו?? אמא – אומרת הבת – זה היה מאה חמישים אלף שקלים! אמרה לה האמא: “לא יכול להיות אני שמעתי מאה חמישים שקל”, אמרה לה הבת: “תסתכלי בכתובה ותראי בעצמך”!. פתחה האמא את הכתובה וראתה שכתוב מאה חמישים אלף שקל. המילה אלף נשמטה ממנה בשעת החופה. אמרה האישה הזאת כל חיי שמרתי מצוות, דקדקתי כלה כבחמורה, אבל אף פעם לא עבדתי את ה’, מי שלא עובד את ה’, מאה חמישים שקל יהרסו לו את השמחה שהוא חיכה לה שלושים וחמש שנה. אם האדם לא יעבוד את ה’, הצבע של האוטו ישבית לו את השמחה, הוא לא יהנה מהתורה, מהמצוות, מהחברה, מהשכנים, מאף אחד הוא לא יהנה כי הוא לא עובד את ה’.

ובכן אחים יקרים, זוהי מטרת קריאת המגילה, לרמז לנו שלפעמים החיים נראים כל כך טבעיים והדברים נעשים בדרך מקרה וכאילו שאין השגחה (חס ושלום), אבל מי שמתבונן היטב, מגלה כמה שהכל מדויק להפליא ומושלם, וברור שיש מי שמושך את החוטים, וכל דבר שעובר עלינו יש לו השגחה עליונה ברמה מקרוסקופית, ואשרי מי ששם על ליבו את הדברים הללו ומתעורר ומתחיל לתת כבוד למלך – מלכו של עולם, הקב”ה.

כבר ידועים דברי הגמרא בחולין (ז:) “אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה”, והכוונה בזה, שלפני שאדם מקבל מכה כאן בעולם הזה, עליו לדעת שעשו עבורו ישיבה בשמיים, היו מיימינים שאמרו שלט מגיע לו המכה, והיו משמילים שאמרו שדוקא כן מגיע לו לסבול, והוכרע שכן מגיע לו, ומיד לאחר מכן האדם נחבל..אם רק נחשוב על זה ונצייר לעצמנו את הישיבה הזו בפמליא של מעלה, כבר לא נכעס כאשר נקבל מכה, רק נצדיק עלינו את הדין באהבה רבה!

נעמיד כאן את הקולמוס, שבת שלום וברוכים תהיו.

הרה”ג הרב מנחם גמליאל שליט”א

ראש כולל מנחת יהודה שדרות.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנתָיו מַחְלָה נעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:

וצריך להתבונן בפרשה זו שהרי בהשקפה ראשונה בנות צלופחד לא היו נראות כצדיקות מכמה סיבות והיתה עליהן ביקורת גדולה מאוד.

א - שהרי לא הסכמו להתחתן עד גיל רארבעים ויותר [ ובזמנם אמרו בגרה בתך שחרר עבדך ]

ועיין בבא בתרא דף קיט עמוד ב . תני רבי אליעזר בן יעקב: אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה.

ועיין רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד ב . לא נישאת פחותה מארבעים - שהיו מצפות להגון להן.

ואמר רב חסדא הנשאת לאחר ארבעים שוב אינה יולדת - ואם נתעכבו עד ארבעים שנה לא היה אדם נושא אותן והן נמי לא היה להן להתעכב עד ארבעים שנה מאחר שלא שידעו שבגלל זה הן לא יזכו ללדת.ואם כן כשראו הבנות צלופחד לא נשאו עד גיל ארבעים היתה עליהן ביקורת איך הם גורמות לעצמן שלא יתחתנו איתן וגם אם יתחתנו לא יזכו ללדת.

ובגמ' שם תרצו מתוך שצדקניות היו - בטוחות בצדקתן שיעשה להם נס כיוכבד ולכך נתעכבו עד ארבעים שנה בשביל להנשא להגון.

ב - נראה היה שהוציאו לכאורה שם רע על אביהן שאמרו כי בחטאו מת.

ועיין במשיבת נפש במדבר פרק כה שהביא בשם תוס' וז"ל - ובתוס' פ' יש נוחלין אומר שיש מדרש שמקושש היה בתחילת מ' שנה תיכף אחר מעשה מרגלים ולש"ש נתכווין, שכיון שנגזור עליהם שלא יכנסו לארץ הלך זה וחילל שבת כדי שימיתיהו וישמעו כל העם ויראו על ככה. ולפי המדרש בדין להזכירו צלפחד לשבח כי גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה.

ג - שאמרו שבחטאו נענש ולא זכה לבנים כמו שפרש הרמב"ן בחטאו מת ולכן בנים לא היו לו.

וז"ל הרמב"ן - כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם ובנים לא היו לו, כאשר יאמר היום בעונות אירע כך וכך:

ד - ושביקשו ארבעה חלקים בנחלת משפחתם מהחלק שלכאורה היה שייך לאחים של אביהם.ועיין באור החיים שביאר מדוע רצו ארבעה חלקים.

ה - הטענה שלהן היתה נראית כביקורת על חוקי התורה שהרי טענו אם אנו לא נחשבות כהמשך של משפחת אבינו א"כ אימנו חייבת להתיבם ואם אנחנו נחשבות כהמשך מדוע לא נקבל ירושה.

ומכל הנ"ל נראה שבנות צלופחד גרמו בהתנהגותן לכן שיבקרו אותן ויזלזלו בהן.

ובכל זאת רואים שבשעה שמשה שאל את הקב"ה אמר הקב"ה כן בנות צלופחד דוברות . ואמרו במדרש אשרי מי שהקב"ה מודה לדבריו.

ועיין ברש"ר הירש במדבר פרק כז

כן בנות וגו'. "כן" - השוה "כנים אנחנו" (בראשית מב, יא ופי' שם). "כן" מתאר שם את אופיו של אדם, ואילו כאן הוא מתאר את אופיה של הרצאה ושל הצגת דברים. בנות צלפחד אמרו את מה שראוי היה להאמר, דבריהן מתאימים לאמת ולצדק:

ואשר על כן כל אדם חייב להתבונן ברצון ה' ולא להתפעל מהביקורת של הבריות שאינם מבינים את כוונותיו ובעולם האמת יזכו כולם לראות שהקב"ה מודה לדבריו.