הלכה -

הרב אביחי

שבת שלום מוריי ורבותיי, השבוע נלמד ביחד כמה פרטים חשובים ונתחיל לבנות ולהבנות בצורת חשיבה עפ"י הסתכלות התורה, אך נעשה זאת לאט לאט ובטוח. ראשית עלינו להקדים מעט ולהגדיר מהו ''עובד השם'', כמובן שעובד ה' מתפרס על המון תחומים, ובכל תחום ניתן לראות מי פחות ומי יותר עובד ה' ע"י שנזהר זהירות גדולה לא לעבור על רצון ה', אך אנו נדבר על תפיסת העולם במושג עובד ה'. כולנו חושבים שאדם שמקפיד על שלוש תפילות כל יום, ומניח תפילין רש"י ור"ת, מברך קודם האכילה ולאחריה, קורא ק"ש על המיטה, ציצית תחת בגדיו, קובע עיתים לתורה, ולא לשכוח שיש לו זקן ארוך ואולי מגבעת וחליפה, זהו עובד ה' האמיתי שכולם מעריכים אותו ומכבדים אותו מאוד...אז זהו, שלא! כי לפעמים יכול האדם לקיים את כל התרי"ג מצוות ולהראות חיצוני טוב ולשדר הוד והדר, אך ברגע שמישהו יפגעו בו, או ינהג בו שלא כשורה, או אפילו לא יזמין אותו לשולחן הכבוד, כבר אינו זוכר כלום מכל מצוותיו, אין לו חשק להתנהג בנימוס כמו קודם, מחמיץ פנים, מברך בזילזול, אין לו חשק להתפלל ולעזור לאחרים, ויתירה מזאת מאשים את כולם בתוך ליבו שכביכול אין להם מושג מה זה כבוד התורה. אדם מסוגל לקיים הכל ולטרוח עבור הרבה מצוות, אך כל זה רק כשהכל הולך כשורה, ודבר זה מעיד שמשהו פנימי מסתתר לו בסתר לבבו ומסתיר ממנו את האמת, ובאמת אם האדם היה לומד את הספר הק' "חובת הלבבות" וצועד עימו כמו שצריך, היה מגלה את טעותו מהר ומבין כי עובד ה' זהו מכלול של הרבה פרטים ואסור לפספס אפילו פרט אחד קטן!! ובכדי לבנות זאת נלמד את תחילת העניין שיש לנו לחדד ובע"ה בהמשך יתבארו הדברים יותר, וביחד נלמד כיצד נראה עובד ה' ועד היכן יכול להגיע, ואשרי המנצל זמנו וכוחו בעולם הזה.

הנה רבינו בחיי בחיבורו התייחס מאד לחובת הלב, יען שהלב הוא המרדן הגדול ביותר וברגע שהלב מתיישב, כל עבודת ה' משתנה. על כן קרא לחיבורו ''חובות הלבבות''. רבינו פתח את חיבורו שער הנקרא 'שער הייחוד'. אמנם הרבה מפרשים נמנעו מלפרש פרק זה, ואף גדולי המחברים כתבו שלא כדאי ללמוד שער זה, היות והוא מוכיח בראיות לוגיות את מציאות ה' בעולם, שהוא יחיד, ומיוחד, שאין לו גבול ואינו מוגבל, שחכמתו מושלמת, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, וכל זה הסביר בכמה פרקים חשובים. בשיעורים אצלנו בכולל, ערכתי על פרק זה מספר שיעורים, ובהם נגענו בנקודות המרכזיות שכתב רבינו, ומחמת חשיבות הדברים להמשך ולבניית השכל הבריא, נציג לפניכם את עיקרי הדברים: הסברנו שלבורא יתברך אין לו שום צורך בדבר, היות והמילה 'צורך' מעידה על חסרון, שכאשר 'חסר' לאדם דבר מה, הוא נצרך אליו ואחרי שקיבל אותו יבוא הצורך על סיפוקו, (לדוגמא אדם צמא-מעיד שחסר לו נוזלים בגוף ולכן הוא נצרך אליהם, וברגע שישתה אותם יבוא על סיפוקו), אמנם הקב"ה ישתבח שמו, אין לו שום חסרון ולכן אין לו צורך בדבר! ואם אין שום צורך לבורא, נלמד מכאן שהוא לא ברא את העולם הזה לצורך, אין מושג כזה שהיה לה' צורך לברוא עולם מחמת שהיה לבד בעולם[1]. וכמו שה' שלא היה צריך לעולם קודם שברא אותו, כך אינו צריך אותו גם לאחר שבראו, וכל מגמתו היא רק להטיב לברואים...הבנתם, כל מטרתו להטיב לברואים!!

עוד נקודה מרכזית – כל מטרת הבריאה, היא רק עבור הצדיקים והחסידים היודעים ומכירים את ה' ועובדים אותו כראוי, אך לא שייך כלל ועיקר שברא ה' את העולם עבור אותם האנשים העוברים על רצון ה' ופועלים הפך ציוויו. ומה שהם נבראו בעולם הוא מכח טבע הבריאה. ובכדי להמחיש זאת כתב ר"ת משל 'הקליפה והפרי': כאשר האדם רוצה לזרוע שדה חיטה הוא רק זורק זרעים בצורה מבוקרת בתוך שדהו, ולאחר זמן הזרע מבאיש ואז מתחילה לבצבץ לה השיבולת, ומסביב לגרעיני החיטה המועטים נוצרת מעטה של פסולת שאין בה כ"כ צורך לאדם, אלא חלקם לצורך הבהמה וחלקם נזרקים - ו"כמוץ אשר תדפנו רוח"(תהילים א,ד), וכן פרח השושנה – היופי שלו מקסים, אך גודלים סביבו הרבה קוצים, וכן עץ הפרי הוא מועט מאד לעומת כל הפסולת היוצאת מהעץ. כך בדיוק ה' ברא את העולם עבור הצדיקים והחסידים שהם מטרת הבריאה, ונבראו כדי להכיר בו את הבורא יתברך ולהראות את כבוד ה' גם לאחרים – דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאותיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה (שם קמה,ד). אלא שמכח הבריאה יוצאים יחד איתם גם אותם שאינם מתאמצים או המתעלמים מהבורא. הצדיקים הם 'פירות' העולם ואילו הרשעים הם 'הקליפה'. וכמו שאבא שמח שנולד לו בן משכיל וחכם שיודע לכבדו ולשמח אותו ולפארו, כך הקב"ה שמח בצדיקים המחפשים ושואגים "איה מקום כבודו להעריצו" ועל זה נאמר "ישמח ה' במעשיו" (תהילים קד,לא).

נראה שלעת עתה כתבנו מספיק חומר להתבוננות בכדי לחשוב עליהם עד לשבוע הבא, שבו נחדד עוד כמה נקודות. ולסיכום העניין יש לזכור:

א. ה' הוא קדמון ואין לו תחילה ולא סוף. ב. הנברא הוא מחודש (סה"כ 5778 שנים). ג. ה' שלם בכל השלמויות ואין לו שום חסרון וממילא אין לו שום נצרכות, אם כן העולם הזה לא נברא לצורך הבורא. ד. ה' ברא את העולם בתורת נדבה, כמו אדם המתנדב לעשות משהו טוב על אף שאין לו כל חיוב לעשות כן, כגון הקמת גמ"ח להלוואות (כמובן ללא ריבית שכידוע יש בכך איסור חמור מאד. עיין בבא מציעא נח-נט ותהנה) שאין בכך שום חיוב אלא רצון של המלווה להטיב לנצרכים לכך. ה. העולם הוא מחודש ו. העולם נברא לצורך הצדיקים והחסידים העושים רצונו ומפארים ומרוממים ומשבחים את שמו של הבורא, ואילו אותם הנוהגים הפך רצונו, נבראו בתורת 'קליפה' שהרי אי אפשר לפרי בלא קליפה.

אני מקווה שתזכרו היטב את הכללים הראשוניים, יען שהם ישמשו אותנו להמשך בהבנת הדברים ונזכה להיות מהצדיקים והחסידים שבשבילנו נברא העולם, ועד אז היו שלום וברוכים תהיו...

[1] ואם כן לאיזה סיבה נראה העולם? כותב ר"ת בספר הישר [פ"א] שה' ברא את העולם בתורת נדבה לגמול טוב להולכים בדרכיו. כיון שה' הוא טוב ודרכו של טוב להטיב, ברא ה' מקבלי הטבה. וזו הסיבה שבפרשת בראשית [א,יז] נאמר: "ויתן אותם אלוקים ברקיע השמיים להאיר על הארץ". הפס' מייחס את בריאת המאורות לצורך הארץ ולא להאיר את השמיים, וזאת כי לה' אין צורך באור, אלא רק ברא מאורות להאיר לארץ ולדרים עליה. עוד עיי"ש שהוכיח שאין האדם נברא לתועלת הבורא, שהרי אם לבורא היה נצרך לנברא, הנברא היה צריך להיות קדמון כמותו, כיון שאחד נצרך לשני, ואי אפשר לאחד בלא השני, אם כן מדוע האדם נברא רק לפני 5778 שנה ואילו הבורא אין לו ראשית ולא מספר שנים ולא סוף שנים, אלא הוא היה הוה ויהיה לעד ולנצח נצחים.