דניאל תאנגחולון להונגדים

דניאל ת'אנגחולון להונגדים נולד בשנת 1940 בכפר מולנום, מחוז צ'וראצ'נדפור, מניפור, הודו ( אז תחת שלטון בריטי. ) הוא היה החלוץ מבין בני מנשה ( המכונים לעיתים קרובות קוקי, צ'ין, מיזו וזומי ) שחקר לעומק את שבט מנשה ואת מוצאו כשבט אבוד מישראל.

​

 מר להונגדים החל את מחקרו על שבט מנשה בסביבות שנת 1960. תקופת ההתעוררות ליהדות החלה באותה שנה, כאשר תרגום נוצרי של התנ"ך הישן הפך נגיש לבני מנשה. [ ראוי לציין שהפופולריות של הדת הנוצרית בצפון־מזרח הודו העניקה לבני מנשה מימד חדש של תקווה להשיב את זהותם האמיתית. ].

​

עם התנ"ך בידם, משפחות רבות מבני מנשה החלו תהליך חדש של מחשבה וחזרה לדתם בעקבות הדמיון הרב בין מנהגי ישראל הקדומה למנהגיהם, תרבותם ומסורותיהם.

​

ככל שיותר אנשים גילו עניין ביהדות, החלו בשנות ה־60 המוקדמות מספר יחידים לחקור לעומק את תיאוריית השבטים האבודים. מכאן נחשפו לדמיון הרב בין חוקי ומנהגי אבותיהם לבין הכתוב בתורה.

​

 בשנת 1974 פרסמו ת'אנגחולון להונגדים ( יחד עם עמיתיו למחקר שמואל סומחות'אנג האוקיפ ויוסף ג'נגכות'אנג להאנגהל ) את הספר "ישראל איהיווה – "פירושו : "אנחנו ישראל". יצירה זו הייתה תוצאה של מחקר שיטתי וממושך על השבטים האבודים של ישראל שהחל כבר בראשית שנות השישים.

​

ת'אנגחולון להונגדים, הוגה דעות ומשורר, שימש כמנהל בית הספר התיכון על שם גנדי בכפר מולנום, צ'וראצ'נדפור. צמאונו ותשוקתו למצוא את שורשי המנמאסי הובילו אותו לאימוץ היהדות והוא נחשב לאחד הראשונים שחזרו ליהדות בצפון־מזרח הודו בקרב בני מנשה.

​

 מחקרו בתחום "תיאוריית השבטים האבודים" והאידיאולוגיות שפיתח עוררו התנגדות ועימותים גם בתוך משפחתו הקרובה. תנועת השבת אותה טיפח יצרה מציאות חברתית חדשה שלא הייתה נוחה עבורו, ולבסוף נאלץ לעזוב את ביתו בשנת 1968.

​

 לאחר שעזב את ביתו, נמצא לו מקלט אצל קרוב משפחתו מר דוד ז 'מקוסם להונגדים, ראש הכפר גֶלמוֹל דאז. ת'אנגחולון היה בר־מזל להתארח אצל ראש כפר ששותף להשקפותיו הדתיות, שהחיה את רוחו, עודד אותו להמשיך במחקרו ואף התחייב לממן את פרויקט המחקר.

 באותה תקופה החלו כמה משפחות בכפר גֶלמוֹל לחבוש כיפות יהודיות – מה שהפך את המקום לאחד הראשונים בצ'וראצ'נדפור ששמר על אורח חיים יהודי למחצה.

​

 בהמשך יצא ת'אנגחולון למסעות מחקר לקולקטה ומומביי, שם ביקר בספריות ופגש אנשי רוח בשלהי שנות השישים.

בשנת 1974 נפגשו שלושה חוקרים בסטודיו לצילום בשם Photo Lion" “studio) 1(ת'אנגחולון להונגדים, (2) יוסף זנגחות'אנג להאנגהל, ו־( 3) שמואל סומח ות'אנג האוקיפ. השלושה חקרו יחד את התנ"ך ומקורות שבטי הקוקי. פרי מחקרם היה פרסום הספר "ישראל איהיווה" שהפך מיד לנושא שיחה בקרב הקוקי במניפור.

​

 הסטודיו נוסד בשנת 1971 בשוק ניו בזאר בצ'וראצ'נדפור, ובשנת 1976 שינה את שמו ל־ (Judean photo studio)  היהדות בצפון־מזרח הודו נולדה במניפור, ובעיקר בעיר צ'וראצ'נדפור. מן העיר הקטנה הזו התפשטה אורה של היהדות  דת אברהמית מקורית לשאר אזורי הצפון־מזרח ולמדינת צ'ין שבמיאנמר ( בורמה לשעבר).

​

הצלחת הספר שיבשה את חיי שלושת מחבריו. ת'אנגחולון פוטר מתפקידו כמנהל בית הספר מולנום, שמואל סומחות'אנג איבד את משרתו כמורה, ויוסף להאנגהל התפטר מתפקידו ככומר בכנסיית האל. הדבר נבע גם מהעובדה שרבים מקרובי משפחתם האמינו באמונה שלמה שישו הוא המשיח, ושהיהודים הם האשמים במותו.

​

 כפי שצוין, כבר מראשית שנות השישים, עם התעוררות תנועת השבת, החלו כמה משפחות בכפר גֶלמוֹל הישן לחבוש כיפות. הקמת הארגון הדתי הראשון – ארגון יהודי מניפור – (MJO) הביאה להקמת ארגון נוסף :האיחוד היהודי של צפון־מזרח הודו (UJNEI) אף שארגונים אלו שאבו את תורתם מהתורה, עיקר אמונתם עודנה נגעה בישו כמשיח.

​

בשנת 1973 ערך ת'אנגחולון דניאל מסע נוסף לקולקטה ומומביי, והפעם ליווה אותו ישראל גינז'מונג סואנטק. עם שובו, דיווח ת'אנגחולון לארגון MJO על שלוש תובנות עיקריות שלמד במהלך מסעו :

.1 היהדות היא דתו של העם היהודי;

.2 ברית מילה היא חובה לגברים יהודים ולגרים;

.3 היהודים אינם מאמינים ואינם מכירים בישו כמשיח.

​

 רבים מחברי ארגון יהודי מניפור ,(MJO ) שנוסד ב־15 באוגוסט 1972 במטרה לקיים את חוקי התורה כגון שמירת שבת והימנעות מאכילת בעלי חיים טמאים, דחו את מסריו של ת. דניאל, משום שהאמינו באמונה שלמה שישו הוא המשיח המובטח.

​

לפיכך, ב־ 10 באוקטובר 1974 נוסדו "היהודים המאוחדים של צפון־מזרח הודו" ,(UJNEI)כשמטרת מייסדיו הייתה לעודד שמירת מצוות בקרב בני קבוצות הצ‘ין, הקוקי והמיזו.

​

למרבה הצער, גם ה־ UJNEI סבל מאותן מחלוקות פנימיות שהביאו להתפרקותו של ה־   MJO בשל חילוקי דעות דתיים בין חבריו, הארגון התפצל לבסוף בינואר 1975. ת. דניאל המשיך להחזיק את ה־  UJNEIיחד עם מקורביו, בגיבוי חבר הוועד הבכיר יוסף להנגהל, שמואל סומחוטנג האוקיפ, יונתן טאוט'אנג ודוד זמחוסם להונגדים. הם התרחקו מהאמונה הנוצרית וביקשו להתקרב לדרך החיים היהודית.

בשנת 1975 נשלח ת. דניאל פעם נוספת למומביי מטעם ה־  UJNEIכדי להעמיק את לימודיו ביהדות. בזמן שהותו במומביי, שלח טלגרמות לקהילה ובהן הסברים כיצד לערוך קידוש, הבדלה וברכות שונות.

​

 הדבר עודד את המתעניינים להתאסף בשבתות וללמוד את החומר ששלח. מרים, בתו של יוסף להנגהל, לימדה את הילדים ברכות לאירועים שונים, ואילו יונתן טאוטאנג הדריך את המבוגרים כיצד לקיים קידוש והבדלה בהתאם להנחיות ששלח דניאל ממומביי.

​

 בפברואר 1976, לבקשת ה־ , UJNEIיצא ת. דניאל להונגדים שוב למומביי. שם, בתמיכתה הנדיבה של נדבנית יהודייה, גב' אסתר עמנואל, עבר מר להונגדים ברית מילה יחד עם משה יצחק גין ואייפהי ובני משפחתו. הברית בוצעה על ידי ד"ר ב. קוללט, מומחה בתחום המילה.

​

כששב מר להונגדים ממומביי באפריל 1976, במהלך חול המועד פסח, הוא הביא עמו ספר תורה, טליתות, תפילין, סידורים וספרי הלכה יהודיים, בין פריטים נוספים. יום זה נחשב לנקודת מפנה ולתחיית היהדות בקרב בני מנשה.

​

 אפשר לומר שרק לאחר חזרתו ממומביי החלה שמירת הדת היהודית באופן מעשי בקרב בני מנשה לפחות בהתאם לחוקי ההלכה היהודית.

ראוי לציין כי עבודתו הנמרצת והבלתי נלאית של ת. דניאל היא שחיברה את בני מנשה עם קהילות יהודיות ברחבי העולם. הוא בנה גשרים לקהילה היהודית המקומית, ושמר על קשר עם קהילת בני ישראל במומביי ועם הרב אפרים אליעזרי ז"ל, הרב הראשי של יהודי הודו באותה תקופה. הודות לקשר זה, יכלו צעירים מבני מנשה ללמוד יהדות ולקבל הכשרה מקצועית במסגרת ארגון ORT במומביי.

​

 הקשר עם העולם היהודי

ב23- בינואר 1974 (כ"ט בטבת תשל"ד), שלח הרב אפרים מכתב לדניאל להונגדים שבו אישר את קבלת חמש עשרה הספרים שנשלחו אליו, וציין כי הוא מתכתב עם גורמים בישראל בעניין בני מנשה. עם זאת, ציין הרב כי אין לו סמכות בנוגע לכל פעולה, אם תינקט, מצד הרבנים בישראל באשר להכרה בזהות היהודית של הקהילה.

​

דניאל להונגדים החל לבקש מהקהילה היהודית להכיר בזהותם היהודית של בני מנשה כבר בשנת ,1973  לאחר שנפגש עם הרב אליעזרי אפרים. ב6- במאי 1974 שלח מכתב לרב אפרים, ראש הקהילה האורתודוקסית בהודו, ובו ביקש ממנו לארגן משלחת של ארבעה אנשים לפחות לביקור בישראל וללימוד מקיף של היהדות.

​

הוא פנה למרכז המידע של ישראל בכתובת רחוב יפו 214, ירושלים, ת.ד. 13010, טלפון 533676. שם הופנה על ידי ג‘ואן קופר לפנות ישירות לקונסוליה הכללית של ישראל במומביי. הוא קיבל את המכתב ב24- בנובמבר 1976 ב4- באוגוסט 1977 שלח חיים דיוון, סגן הקונסול בקונסוליה של ישראל, מכתב אליו, מס' סימוכין ,104.1 ובו ציין כי הקונסוליה לא קיבלה ממנו תשובה מזה זמן רב. במכתב התבקש. להגיב עם קבלתו. התקשורת נפגעה בשל בעיות בשליחת דואר מהאזור המרוחק במניפור. ראוי לציין כי דניאל לונגדים קיבל את המכתב ב13- באוגוסט ,1977 דבר שגרם לו לאכזבה רבה.

​

ב19- בינואר 1978 שלח דניאל מכתב תודה למר ספרם מארגון נוער חב"ד, בכתובת 770 מזרח פארקווי, ברוקלין, ניו יורק ,11213 ובו אישר את קבלת שמונת הציציות ושני סידורים ב17- באוקטובר 1977 ב21- בינואר 1978 שלח מכתב תודה נוסף לגב' אסתר יונגרייז, נשיאת ארגון "הנני", 440 רחוב הונגרי הארבור, נורת' וודמיר, ניו יורק ,11581 ארצות הברית, לאחר שקיבל קלטת על שורשיהם היהודיים.

בנוסף, דניאל להונגדים היה חבר בליגת הידידות הודו–ישראל מאז שנת ,1972 וכן התכתב עם ארגונים יהודיים רבים. המכתבים שקיבל שמורים כיום במוזיאון גלריית בני מנשה ברחוב ברית ערים 16 שדרות.

​

 ימיו האחרונים.

 ב11- ביוני 1998 נפטר דניאל להונגדים, מבלי שזכה להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. הוא חיבר שירים רבים שביטאו את אהבתו לארץ ישראל, ושיריו ממשיכים להדהד בלבבות בני מנשה עד היום.

​

 למרות שלא זכה לראות את הארץ אשר אהב כל חייו, אשתו רבקה לונגדים ז"ל, ושלוש בנותיו – רחל ויסקי, אסתר שץ, ונירה האוקיפ – ובני משפחותיהן, זכו כולם להתגורר בארץ המובטחת.