היסטוריה של יהדות בני מנשה
חלוצים
משה יצחק גין ואיפיי ז"ל
משה יצחק גין ואיפיי ז"ל
משה יצחק נולד בשנת 1933 בכפר סנטינג שבמחוז צ'וראצ'נדפור, מניפור. שמו שניתן לו בלידתו היה חיחופאו, והוא היה בנו הצעיר של פו חופגן ואיפיי ופי ניידים. בשנת 1960 נשא לאישה את מרים פאחוניאנג, בתם של פה הנחולם ופי נייחופ. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים, אך לצערם אחד מהם נפטר בגיל צעיר מאוד בכפר קאנגואי. שלושת הבנים הנותרים – שמעון גין, בנימין גין ויהודה גין – עלו לישראל והשתקעו בקריית ארבע. בנו הצעיר, יהודה גין, משמש כיום כרב הקהילה בקריית ארבע.
משה יצחק היה אדם ירא שמיים מאז ילדותו, וכך גם אשתו. בראשית דרכם הדתית השתייכו לכנסייה הפרסביטריאנית, המייחסת חשיבות למצבי טראנס במהלך התפילה. בנם הבכור, שמעון, חווה בגיל צעיר חזון במהלך תפילה בכנסייה במצב טראנס, ובו נטען כי יש לשמור את היום השביעי כיום מנוחה ולהימנע מאכילת בעלי חיים טמאים, כמצוין בתנ"ך.
חזון זה השפיע עמוקות על הוריו, ובעקבות כך החל משה יצחק לחקור את עניין השבת, והשתכנע כי אכן יש לקיימה על פי הכתוב בתנ"ך. כתוצאה מכך, החלו הוא ומשפחתו להתקרב לתאנג'רומה ותאנגקאמלו, מאמינים מהעדה האדוונטיסטית של היום השביעי, אשר שמרו על השבת כיום מנוחה.
במהלך הנהגתו, ייסד משה יצחק בשנת 1969 יישוב קהילתי חקלאי סמוך לעיר צ'וראצ'נדפור, שכונה "המושבה היהודית". הקשרים הראשונים עם אחים יהודים החלו בסוף שנות ה-60, כאשר דניאל לונגדים ערך את מסע ההסברה הראשון שלו לעולם החיצון במהלך מחקר בקלקוטה בשנת 1969, שם ביקר בספריות ונפגש עם אנשי קשר.
באותה תקופה, קבוצה קטנה בצ'וראצ'נדפור שהתעניינה בשמירת השבת הקימה את הארגון הראשון של בני מנשה, שנקרא "אגודת משפחות ישראל במניפור", ב-31 במאי 1972, כאשר מר משה יצחק גין (חיחופאו ואיפיי) נבחר לנשיא, וסטיבן וומזקאפ נגייטה נבחר למזכיר. מאוחר יותר שונה שמו של הארגון ל"ארגון יהודי מניפור" (MJO).
ב-15 באוגוסט 1972 נערכו בחירות חדשות לוועד ההנהלה בכפר בולג'אנג, בביתו של זננג סקטאק. וי.אל. בנימין, הידוע גם בשם ללמאלסואם – ואיפיי דובר מיזו – נבחר לנשיא, סטיבן וומזקאפ נגייטה כמזכיר כללי, ת. דניאל להונגדים כסגן מזכיר, ומשה יצחק ואיפיי נבחר לגזבר. כן מונו שלושה חברים נוספים ללא תיק: תאנגקאמלו ואיפיי, ז'אמסם דוד להונגדים, ויעקב זננג סקטאק.
במהלך מסע מחקר נוסף לקלקוטה בשנת 1973, התלווה אל ת. דניאל להונגדים ישראל גינג'אמונג סואנטאק. יחד נפגשו עם דמויות בולטות מהקהילה היהודית בקלקוטה וביקרו בספרייה הלאומית של העיר. באותה שנה חזר ת. דניאל לבומביי כדי להמשיך במחקרו, ושם פגש במשפחת דוד עמנואל – משפחה יהודית מדרום הודו. אסתר דוד עמנואל הייתה הראשונה שגילתה עניין אמיתי בבני מנשה, ובעקבות מאמציהם החל להתבסס קשר בין הקהילה לבני הדת היהודית במניפור ובהמשך גם במיזוראם.
בשובו למניפור, הפיץ ת. דניאל שלוש מסרים שלמד בבומביי:
-
היהדות היא דתם של היהודים.
-
ברית מילה היא מצווה המחייבת כל יהודי מלידה, וכן גרים שלא נימולו.
-
היהודים אינם מכירים בישו כמשיח.
רבים מחברי "ארגון יהודי מניפור" (MJO), שנוסד כדי לקיים את מצוות השבת והימנעות ממאכלים טמאים, דחו את דברי ת. דניאל, משום שהאמינו בכל לבם שישו הוא המשיח שניבאו עליו הנביאים.
בעקבות סכסוכים פנימיים סביב נושאים אמוניים, הארגון התפרק – עקרונותיו העיקריים היו שמירת השבת ודיני כשרות, אך האמונה בישו הועמדה מעל כולם.
בעקבות זאת, ב-10 באוקטובר 1974, נוסד הארגון החדש "יהודי צפון-מזרח הודו המאוחדים" (UJNEI), שמטרתו המרכזית הייתה קידום אורח חיים יהודי בקרב בני עמי הצ'ין, קוקי ומיזו.
למרבה הצער, גם ארגון זה קרס עקב אותם חילוקי דעות דתיים שפוררו את קודמו. הארגון פורק בינואר 1975 בשל הבדלים מהותיים באמונה בין חבריו.
הקבוצה שהמשיכה את דרכה של UJNEI, ובה נמנו ת. דניאל, יוסף להנגל, שמואל סומטנג, וכן יונתן טאוטאנג ודוד זמחוסם להונגדים, התנתקה בהדרגה מהאמונה הנוצרית ושאפה להידמות יותר ויותר לאורח החיים היהודי.
בשנת 1976 חוותה מרים, רעייתו של משה יצחק, התגלות במהלך טראנס רוחני, אשר במסגרתה נאמר לה כי על המשפחה לעלות לארץ ישראל – אחרת תישקף סכנה לחיי בנה הצעיר.
באותה שנה שלחה תנועת UJNEI את ת. דניאל למומבאי – מסעו האחרון לשם, שסימן את סיום מסעותיו הארוכים במסגרת מחקרו על שבטי ישראל האבודים. מטרת נסיעתו הייתה לרכוש ספר תורה קטן, תפילין, ציצית, וכתבים יהודיים שונים. ת. דניאל להונגדים לווה על ידי משפחת משה יצחק, אשר הייתה בדרכה לעלייה לארץ ישראל.
אולם משפחת משה יצחק לא הצליחה להגשים את חלומה, והעלייה לארץ המובטחת נבצרה ממנה. הם הגיעו לבומביי ללא מסמכי נסיעה תקפים, כגון דרכון או ויזה. יתרה מכך, באותה עת מדינת ישראל לא הכירה בשבט בני מנשה כזכאי עלייה, בשל שמירתם על השבת והחוקים הכתובים בתנ״ך לצד אמונתם בישו.
על אף האכזבה, משפחת גין לא נרתעה מהנסיבות. להיפך – הם ניצלו את ההזדמנות ללימוד יהדות, עברו ברית מילה יחד עם ת. דניאל, ועזבו את אמונתם בישו.
את ברית המילה ערך ד״ר ברוך קולט, מוהל מקצועי. ראוי לציין כי ת. דניאל החל לקיים את מצוות היהדות לאחר שובו מבומביי בשנת 1973, והדגיש את חשיבות המילה ודחיית האמונה בישו כמשיח; אולם רק בשנת 1976 ביצע בפועל את המילה יחד עם משפחת משה יצחק.
משה יצחק עצמו עבר ברית מילה כבר בשנת 1974; עם זאת, כפי שנאמר, חרף שמירת השבת והימנעות מאכילת חיות טמאות, אמונתם בישו נותרה חלק מאורח חייהם.
ת. דניאל שב למניפור במהלך חול המועד פסח, כשהוא נושא עמו ספר תורה קטן מודפס וחפצי קודש יהודיים שונים. המאורע סימן את תחיית היהדות בקרב קהילת בני מנשה, ונחוג בסעודה חגיגית בליווי קרבן שור ושתי פרות ביום כ״א בניסן תשל״ו (21 באפריל 1976). משפחת משה יצחק גין התגוררה בבומביי למעלה מחודש ושבה למניפור ב-26 במאי 1976.
בית הכנסת, ששכן בביתו של דניאל להונגדים בטויבונג, עבר במרץ 1974 לרובע פונגלן בניו באזאר, ובאוקטובר 1978 הועתק למקום הקבע.
באותה שנה נבצר מדניאל להונגדים להמשיך לכהן כמנהיג רוחני, בשל קשיים כלכליים וחילוקי דעות בקהילה. על כן הפקיד את ספר התורה ואת סמל תנועת UJNEI בידי יו״ר בית הכנסת משה יצחק, החזן גדעון רי, וחברי הקהילה המכובדים ירמיהו להונגדים ויונתן טאוטאנג. תנועת UJNEI קיימה בחירות חדשות, בהן נבחר וי. אל. בנימין לנשיא, ירמיהו להונגדים למזכיר, ומשה יצחק וייפה לגזבר.
בשנת 1981 התקבלה בתנועת UJNEI פנייה מהרב אליהו אביחיל בנוגע לשליחת צעירים ללימודים בישראל. הקהילה בחרה בגדעון רי וונחומה ובשמעון גין, בנו של משה יצחק.
באותה שנה התקיימו בחירות נוספות, בהן נבחרו: וי. אל. בנימין – נשיא, ירמיהו להונגדים – מזכ״ל, משה יצחק – סגן נשיא וגזבר, יונתן טאוטאנג – אחראי כספים, גדעון רי – חזן, וזנגחותאנג יוסף – יועץ ודובר.
בשנת 1980 הועבר בית הכנסת בסמוך למשרד הסאב-מחוזי (SDO) בצ'וראצ'נדפור. בשנת 1983 הוקם במקום מוסד חינוכי קהילתי – בית הספר העממי בית שלום JB ובו גם אולפן עברית.
בית הספר שירת תלמידים עד כיתה ה׳ ונתמך על ידי משה יצחק וייפה ורעייתו מרים וייפי. הגברת מרים להאנגהל (כיום מרים סמרא, תושבת סידני, אוסטרליה) שימשה כמנהלת בית הספר, שפעל בהצלחה בשנתיים 1984–1985 ותרם רבות לקהילה.
בשנת 1986 הועבר בית הכנסת בית שלום לשכונת ונגנום טויבונג, על מגרש שנתרם כבר בשנת 1977 על ידי סום שמואל סומטאנג. משה יצחק שימש כיו״ר בית הכנסת בית שלום – עד עלייתו ארצה ב-15 במאי 1997.
בשנה זו זכה משה יצחק לעלות לארץ ישראל, אשר אליה נשא עיניו כל חייו. הוא זכה לראות את בנו הצעיר, יהודה, משמש כרב קהילת בני מנשה בקריית ארבע, ואחד מנכדיו, שלם גין, משרת כיום כקצין בצה"ל.
לאחר שחי חלק ניכר מחייו בארץ ישראל לצד משפחתו ההולכת וגדלה, הלך משה יצחק לעולמו ב-20 בדצמבר 2015. הוא נקבר בבית העלמין בחברון, עיר האבות.
תרומתו של משה יצחק לקהילת בני מנשה תיזכר לעד, וזכרו ייחקק לדורי דורות בהיסטוריה של בני מנשה.