top of page
  • shivteimenashe

פרשת חקת



רב דוד להונגדים


זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל: (יט:ב)


זאת חקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה (רש"י)


ובפסוק (כב) רש"י מביא טעמו של ר' משה הדרשן על פרה אדמה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל (רש"י יט:כב).


הנה בספר ידי משה פרוש ממדרש כתב, דפרה אדומה שעשה משה תמיד קימת, ומערבין קצת מאפר פרה שעשה משה עם הפרות אחרות. וכתב ידי משה, דהטעם, יען משה רבנו ע"ה ידע הטעם ועשה הפרה בכונתו, והשאר לדעת משה רבנו ע"ה. וזה שאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר שהיא חקת אבל אתה ידעת טעמה, ומשום הכי ויקחו אליך תמיד, בכל פרה לוקחים מפרה שלך (פני דוד פר' חקת).

כתב תורה תמימה (קהלת פרק ז:כג), היה שלמה מתקשה בהלכות פרה אדומה, שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא, והיינו שאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני [יומא י"ד א] ויש לשאול איך אפשר לומר דבר כזה, הרי בְּגִבְע֗וֹן נִרְאָ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶל־שְׁלֹמֹ֖ה בַּחֲל֣וֹם...ואמר הִנֵּ֣ה׀ נָתַ֣תִּי לְךָ֗ לֵ֚ב חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן אֲשֶׁ֤ר כָּמ֙וֹךָ֙ לֹא־הָיָ֣ה לְפָנֶ֔יךָ וְאַחֲרֶ֖יךָ לֹא־ יָק֥וּם כָּמֽוֹך (מלכים א פרק ג:יב), שני תירוצים לזה (א). משה רבינו הוא מלאך על פי מדרש רבה (דברים יא ד), בשעה שעלה לרקיע הוא כמלאך כשם שאין המלאכים אוכלין ושותין אף הוא לא אוכל ולא שותה מנין שנאמר (שם שמות לד) ויהי שם עם ה' וגו', ד"א מהו איש האלהים א"ר אבין מחציו ולמטה איש


מחציו ולמעלה האלהים. (ב). אע"פ שפרה אדומה בא לכפר עוון חטא העגל, יש בה טומאה מסוימת שמטמאה את כל העוסקים בה וטומאה זו היא המעמעמת את עינינו ומערפלת את השגותינו, לבל נוכל להשיג את ענינה של פרה אדומה. וכל ישראל היה להם חלק מסויים בחטא העגל, ואפילו שבט לוי בכלל, הן משום שאהרן עשה את העגל והן משום "כל ישראל ערבים זה בזה". יוצא מן הכלל רק אחד והוא משה רבנו, שבאותה שעה לא נמצא כלל בעולם הזה כי אם היה בשמים, וממילא לא היה לו אף שמץ של טעמה של פרה אדומה, שלא היה בו שום פגם אשר יערפל את השגתו...לשייכות אל החטא הזה, ואכן משום כך היה רק הוא מסוגל להשיג את סוד פרה אדומה (מלא העומר מובא במעינה של תורה פר' חקת.


וכתב ר"ש במסכת פרה (פרק א), עגלה ערופה בת שנתה פרה אדומה בת ב' שנים - דלשון פרה משמע דקשישא טפי מעגלה דעגלה משמע ילדה ומצינן למימר דבת ב' למעוטי נמי טפי כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי ואף על גב דכל שכן דבת שלש פרה היא דילמא פסל ר' אליעזר שמא תשחיר אבל לא יתיישב הא דמכשיר רבי אליעזר בפרק שני פרה מעוברת דהיכן משכחת לה הא בת שתים לא קא ילדה כדאיתא בפרק הלוקח בהמה (דף יט ב) ושמא דיעבד קאמרינן דכשרה: וחכמים אומרים עגלה בת שתים, והרמב"ם כתב (הל' פרה אדומה פרק א) מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ארבע.


ואף דמצינו (בפ"ב דפרה) בפרה אדומה, עלה עליה זכר פסול


ה, וכתב המהר"ל (בב"מ ל א), וקשה, מאי שנא עלה עליה זכר מן נכנסה לרבקה ודשה דכשרה. ויראה, דעלה עליה זכר הוא כדרך וכמנהגו של עולם וכמנהג הבריאה לפיכך הוי כאילו אומר דניחא ליה, דודאי ניחא ליה במה שהוא נוהג בדרך עולם, ולא כך דישה שאפשר שיהיה האדם דש, ומכל שכן שאין צריך דעת בעלים, אף על גב שלא ידעו הבעלים מזה הוי עול מפני שאין דבר זה דומה לשאר דברים. והא דתנן, ר"מ פוסל פרה הניקחת מן הגוים משום דחייש לרביעה, תיפוק ליה משום עול, דאין זה קשיא, דכשהוא רובע אותה לא עלה עליה ולא שייך עול בזה, דאפילו עלה עליה אין זה נקרא עול כלל ואין כוונתו לעול על הבהמה רק לרביעה, אבל הזכר הוי עול שפיר שהאשה נעשית כר לבעלה וכן בהמה ג"כ. ואפילו גבי בהמה ג"כ אם לא עלה עליה הזכר ורבעה בלא שעלה עליה, כי אפשר שהזכר רובע הבהמה ולא יעלה לעול עליה, כגון שיש דבר מפסיק בין הזכר ובין הנקיבה או שהעלה האדם עליה הזכר ואוחז הזכר שלא יעלה על הפרה, אין הפרה פסולה. והשתא לא קשיא הא דתניא פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר, דשפיר מצינו שהיא מעוברת ולא עלה עליה הזכר.


בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה עוסק בפרשת פרה אדומה והיה אומר הלכה משמו של רבי אליעזר: עגלה ערופה בת שנתה ופרה אדומה בת שתי שנים, אמר לפניו רבש"ע כל העליונים והתחתונים שלך ואתה אומר הלכה משמו של בשר ודם. אמר לו: עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ואליעזר שמו ועתיד לעסוק בפרה אדומה תחלה, ואומר עגלה בת שנתה פרה בת שתי שנים. אמר לפניו: רבונו של עולם יהי רצון מלפניך שיהיה מחלצי, אמר לו: חייך שהוא מחלציך (תנחומא חקת ח).


ולמה נתפעל משה רבנו כל כך מן הלכה של רבי אליעזר שאמר פרה בת שתים? כתב "אמרי צדק" ברם באמת הלא מצינו טעם על פרה אדומה, שבאה לכפר על חטא העגל, כפי שאומר רש"י: תבוא האם ותקנח צואה בנה". הרי אם ננקוט בסברה שמצינו במדרש, כי בני ישראל לא חטאו בעגל, כי אם רק אנשי הערב רב...ועוד לפי הטעם הנזכר מן ההכרח הוא שתהא הפרה בגיל הראוי להולדה, כדי שיתאים לה הביטוי: תבוא האם ותקנח צואה בנה", והלא כלל הוא בידינו שאין פרה מולידה אלא אחרי מלאת שלוש שנים (תוספות ברכות י"ט).


לפיכך מששמע משה את ההלכה של "פרה בת שתים" היינו בגיל שבו אינה מסוגלת להוליד, ולא יתכן איפוא שהפרה באה לכפר על חטא העגל, ואם כן יש להגיע למסקנה שבני ישראל לא חטאו בעגל, כי אם רק אנשי הערב רב, וזהו שעורר כל כך התפעלותו של משה, לפי שזכות היא זו לישראל וביקש: יהי רצון שיצא זה מחלצי

מובואר בחתם סופר, שטעם זה שתבוא האם ותקנח צואה בנה, שייך דווקא בישראל, שחטאו בחטא העגל, ולכן חזרו למות (ראה זוהר בראשית קכו,ב) אבל בבני לוי שלא חטאו בעגל אין זה שייך (שאינם ראויים למות, אם ימותו הוא בחטא אחר, ואין זה שייך לפרה), ואצלם זה רק חוקה. ועוד כתב ליקוטי מהרי"ל (מאפטא, שמות לב, יא) תירץ כעין זה, שמבואר בזוהר הקדוש (דברים רעו,ב), שהערב רב הם שחטאו בעוון העגל, ונמצא שעדיין לא מובן מדוע נצרכה הפרה, שהרי ישראל אינם אשמים בכך. ובהכרח שזוהי חוקה. (ועיין עוד כמה תירוצים בעיון הפרשה, פר חקת תשפ"ב).


ורצוני להוסיף הרי כל העם לא חטאו, כי כל מי שחטא בחטא העגל הרי קבלו עונשם ומתו, ולפי זה כל העם שנשארו בחיים בחטא העגל אינם חטאו, אם כן למה נגזר עליהם מוות?


ונראה לי כיון שגרים קשים כספחת נתפשו כל עם ישראל בעון חטא העגל על ידי הערב רב, וכמו שדרשו חז"ל (יבמות מז א, קידושין ע ב), היות והם ממשיכים במעשיהם הקודמים גם לאחר גירותם, ומשפיעים בכך לרעה על ישראל הלומדים מהם, לפי זה נראה לי מתורץ הקושיות לעיל למה לוים או ישראל שלא חטאו בחטא העגל מחויבים מיתה.


או אפשר לומר הרי העם הקדוש ראו מעשה נורא של ערב רב אם כן למה הם לא הוכיחו, ויותר מזה נשפך דם קדוש ונקי של חור, ואהרון הכהן נמצא בסכנה ומדוע העם לא הוכיחו את הערב רב, ונראה לפי זה כל העם נתפשו בעוון חטא העגל ומוות חזר לכולם.


ואחרי זה מצאתי ברבינו בחיי (שמות כד), שאין הגרים תועלת לישראל, הרי סבת העגל היא מערב רב, שנאמר (ישעיה יד,א) "ונספחו על בית יעקב", והטעם לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וישראל לומדים ממעשיהם, ועוד טעם כיון שהקב"ה רואה מחשבתם שעזבו משפחתם וארץ מולדתם ובאו להדבק בשכינה הנה הם מחייבין את ישראל כשאין עובדים להקב"ה בלבב שלם. ולכן כתב העמק דבר ויקרא (פרק יט) מש"ה הזהירה רחמנא דאחר שנעשה ישראל ה"ה כגופו בכלל נפש אחת, והרי מי שיש לו ספחת בבשרו אף על גב שהיא שנואה לו, מכל מקום לא יוכל לשלוט בעצמו ולתלשו אלא סובל ממנה ושומרה מכל נזק, כך אף על גב שהגר הוא כספחת, מכל מקום כבר הוא כגופו וא"א להרחיק עצמו ממנו.


לסיקום אע"פ שמוות חזר לעולם על עוון חטא העגל זה שייך רק ליחיד, אבל עם ישראל זכו לחיות עד לנצח ממתן תורה על ידי קבלת התורה כי מוות לא שייך לצבור, ולכן ראינו שהרבה עומות נאלמו, אבל עם ישראל חי וקיים על ידי כח תורתנו הקדושה, ולכן יחיד שרוצה לזכות לתחית המתים עליו להתעסק בלימוד התורה וכמו שמצינו בכתובות (פיא:) טל תורה מחיה מתים אבל מה תהיה אם בעלי בתים העוסקים לחיי שעה, על זה רבי אליעזר נתן תשובה נצחית (שם) אמר רבי אליעזר לרבי יוחנן רבי, מצאתי להן למרפים מן התורה, תקנה מן התורה. (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום - וכי אפשר לו לאדם לדבוקי בשכינה והכתיב: (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה. אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה, ויזכו גם הם לתחית המתים.



פרשת חקת

הרב מנחם


איתא בגמ' גיטין נז': אמר ר"ש בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'.

ויש להקשות שהרי למדנו להפך שאסור לאדם למות בשביל לקיים את התורה שנאמר וחי בהם . וכן איתא בתוספתא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן שנ' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחי בהן ולא שימות בהן. אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים.

ובגמ' בבא מציעא דף פד. - יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! - אמר ליה: שופרך לנשי! - אמר ליה: אי הדרת בך - יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה - ולא מצי הדר. אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא.

פרוש - יום אחד היה רבי יוחנן בירדן. ראה אותו ראש השודדים וחשב שהוא אשה ולכן קפץ מקצה הירדן עד לקצה השני התפעל ר' יוחנן מגבורתו ואמר לו הכח הרב שיש לך מתאים ללימוד התורה. ענה לו ראש השודדים היופי שלך מתאים לנשים. אמר לו ר' יוחנן אם תחזור בך ממעשך הרעים אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני. קיבל עליו ראש השודדים לחזור בתשובה. וניסה לקפוץ בחזרה לעבר השני של הירדן בשביל לקחת את בגדיו,ולא הצליח. אח"כ לימדו ר' יוחנן מקרא ומשנה ועשהו אדם גדול.

ובתוספות מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א - אי הדרת בך כו' - מכאן אמר ר"ת דר"ל מתחלה ידע הרבה אלא שפרק עול תורה ונעשה עם הארץ ועסק בלסטיות מדקאמר אי הדרת בך משמע להיות כבתחלה ולא תפרוק עול תורה מעליך וקאמר נמי מאי אהנית לי התם קרו לי רבי כלומר מעיקרא נמי הוו קרו לי רבי אלא ששכחתי

ומה שפי' בקונט' ר' היינו רבו של לסטים אין נראה אף על גב דאשכחן במס' ע"ז (דף יז:) מ"ט קרו לך רבי רבן של טרסיים אני.

והיינו דאמרי' בפ' כל כתבי (שבת דף קיט:) א"ל ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן כו' משמע שקודם שלימדו רבי יוחנן למד מאחרים. ובתלמוד ירושלמי מסכת ביצה פרק ה איתא - רבי יוחנן ורשב"ל תריהון אמרין אנן לא זכינן לאורייתא אלא בגין דחמינן אצבעתיה דרבי מן גולגיקין דידיה:כלומר שר' יוחנן ור"ל ראו בצעירותם את ר' יהודה הנשיא [וראו את אצבעותיו יוצאים מבגדו.]

ובגמ' גיטין מז. אמרה ליה ברתיה: לא בעית מידי למזגא עליה? אמר לה: בתי, כריסי כרי. כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא, קרא אנפשיה. ועזבו לאחרים חילם פירוש ששאלה אותו ביתו אינך רוצה מיטה לשכב עליה אמר לה ביתי הבטן שלי היא הכרית שלי. וכשנפטר השאיר חבילה של ירק. ואמר על זה ועזבו לאחרים חילם .ופירש החתם סופר שאמר ריש לקיש הרשעים עוזבים לבניהם את מה שגנבו מבני אדם ואני השארתי רק את מה שהתאמצתי בשבילו.

ובגמ' יומא דף ט: - מאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי, והקשה הגבורת ארי - וכי סלקא דעתך דלא היה ריש לקיש משתעי בדברי תורה ולהשיב לשואל אפילו לקטן התלמידים הא כתיב מונע בר יקבוהו לאום ואמונע הלכה מפי תלמיד דריש לה בפרק חלק (דף צ') והא דלא הוי משתעי היינו במילי דעלמא.

ולפי מה שפירשנו נראה להוסיף שר"ל קיבל על עצמו יותר משאר החכמים לא לדבר אם אף אדם בשוק מפני שהיה היצר מזמין לו אינשי דלא מעלי שהיו רוצים בחברתו ורק עם הגדולים שבגדולים היה מדבר בשוק.

הרי הר' שמעון בן לקיש זכה לשנות את טבעו מקצה לקצה ועל זה אמר אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו. כלומר שמבטל את טיבעו ורצונותיו לחוקי התורה.


הלכה

הרב אילן גבי


בס''ד שנת התשע''ה

שאלה: תשעה נמצאים בבית הכנסת ואחד נמצא בעזרת נשים באופן שבין בית הכנסת לעזרת נשים יש צורת הפתח ומתוך העזרת נשים יש פתח יציאה לחוץ ויש חלון בין העזרת נשים לבין בית הכנסת באופן שרואים אלו את אלו האם מצטרפים למנין או לא.


תשובה: מרן השו''ע בסימן נה סעיף יח פסק ''אם קצת העשרה בבית הכנסת וקצתם בעזרה אינם מצטרפין'', והנה אף על פי שהדלת פתוחה ביניהם או אפילו אין דלת כלל מבואר בבית יוסף בסעיף זה בשם ר' ירוחם שכיון שלא פרוץ הקיר במילואו הפתח נחשב כמו מחיצה, וכ''כ המשנה ברורה (סי' נה ס''ק מח ובס''ק נח) שאם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר אינם מצטרפין אע''פ שהפתח פתוח ביניהם ואפילו כשאין דלת ביניהם כל שהם בשני רשויות אין מצטרפין. אלא שיש לדון כיון שהפר''ח (שם סי''ג) הביא דברי הרשב''א (ח''א סי' צו) שכתב ''כל שרואין אלו את אלו אפילו הם בשני בתים מצטרפין'' וכתב הפר''ח בסוף דבריו שם שנקטינן כדברי הרשב''א, וכ''כ הפמ''ג (באשל אברהם אות יב) שכן דעת המג''א והסביר שכל דברי השו''ע בסי''ז יח יט הכל מדובר באין רואין אלו את אלו אבל ברואין אלו את אלו בכל אופן מצטרפין וכ''כ המטה יוסף והבית דוד (סי' לג) וכן פסק המשנה ברורה (שם ס''ק מח, נב, נד, נז, וביאוה''ל סי''ג ד''ה 'ולחוץ' ). ולפ''ז גם בנדון שלנו אם תשעה בבית הכנסת ואחד בעזרת נשים והחלון פתוח ורואים אלו את אלו מצטרף הוא עמהם לעשרה.

ואולם מצינו להרשב''ש (סימן לז) שכתב במפורש שבתפלה לא מועיל רואין אלו את אלו לענין צירוף למנין אלא עד שיהיו במקום אחד והביא ראיה מדין חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה ואין ביניהם הפרש מחיצות וכל מה שבקטנה נראה אל היושב בגדולה ואם חמשה אנשים בגדולה וחמשה בקטנה מבואר בגמ' (עירובין צב:) שלא מצטרפין (וכן פסק מרן השו''ע סי' נה סט''ז). וכ''כ האו''ז (ח''א הל' קריאת שמע סי' ה) וכן מבואר ברמב''ן ומאירי (פסחים פה:) וכ''כ רבים מהאחרונים ומהם השכנה''ג (סי' נה אות ו), ושו''ת זרע אמת (ח''א סי' י) וכתב שאף הרשב''א לא סמך על סברת 'רואין' אלא בצירוף הסברא שמחיצות התיבה משמשות את בית הכנסת ע''ש, וכ''כ מרן החיד''א במחזיק ברכה (אות ח) שאין לסמוך על סברת הרשב''א ושכן נראה דעת מרן, וכ''כ המאמר מרדכי (סי''ג) שמסתימות הפוסקים משמע שלא מועיל 'רואין' שהרי בסעיף יג מרן פסק שהעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ לא מצטרף ומן הסתם הוא רואה אותם והם רואים אותו ובכ''ז לא מצטרף וכן בדין חצר קטנה שנפרצה במילואה מן הסתם רואים אלו את אלו שהרי אין מחיצה מפרידה ביניהם, וכן מוכח מהשו''ע בסי''ט שאע''פ שהביא דעת הרשב''א לענין תיבה מ''מ לא סמך על סברתו שהטעם שאין מחיצות התיבה הוי רשות אחרת משום שבטלה לבית הכנסת ולא מטעם רואים אלו את אלו ואף שבבית יוסף הביא דברי הרשב''א בהיתר תיבה מ''מ השמיט טעם רואין אלו את אלו, גם הגאון החקרי לב (סימן כז) כתב שמרן לא סובר את טעמו של הרשב''א הנ''ל ולכן השמיטו, וכ''כ השלמי ציבור (דיני הקדיש אות יג) וכ''כ דברי מנחם (סי' נה אות ט) ועוד עיין בכף החיים (סי' נה אות ע) שאין לסמוך על סברת הפר''ח הנ''ל, וכ''כ גם הגר''ד יוסף בהלכה ברורה (שם סל''ז). ויש להוסיף שאף הרוצה לסמוך על סברת הפר''ח שכשרואים אלו את אלו מצטרפין אפילו לא נמצאים במקום אחד, יסמוך להקל רק לענין קדיש או קדושה אבל לענין חזרת שליח ציבור וכן קריאת ס''ת אין לסמוך כלל כיון שיש בזה חשש של ברכה לבטלה, ואף המשנה ברורה בעצמו כתב בביאוה''ל הנ''ל שלכתחלה יותר טוב להחמיר שיכנסו לפנים כיון שהרשב''א כתב סברא זו רק בדרך 'אפשר'.

והנה מרן השו''ע (שם סעיף יד) כתב ''מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות וכו ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם'' ומדברי המג''א (שם ס''ק יב) משמע אפילו לא מכניס ראשו ממש אלא רק רואים אלו את אלו מעבר לחלון שמצטרף ע''ש, וכן נראה מדברי הגר''א (שם סי''ד) וכ''כ הגאון חיד''א במחב''ר שכונת מרן שמראה להם פניו אפילו לא מכניס ראשו לחלון מועיל וכן דעת הבית דוד (סי' לג) והביא שמהריק''ש (בתירוצו השני) חולק ע''ז וסובר שכונת מרן שיכניס ראשו ממש מבעד לחלון וכ''כ הרב מלכי בקודש וכן דעת הזרע אמת (ח''א סי' י) שכן מפורש בבית יוסף בשם מהר''י אבוהב ''דמכניס ראשו בחלון מצטרף'' [והטעם שמועיל מכניס ראשו בלבד אע''פ שגופו בחוץ כתב ערוך השולחן סי' נה סעיף כ שעיקר השראת השכינה היא על הפנים כמ''ש ''כי קרן עור פניו'']. והנה למעשה המ''ב נקט להקל כדעת המג''א והגר''א שדי להראות פניו אפילו בלא להכניס ראשו כיון שרואין אלו את אלו מצטרפין והכה''ח (אות עה) פסק להחמיר. וכן נראה להחמיר ובפרט בענין ברכות כגון חזרת השליח ציבור וכן קריאת התורה. ואף לענין קדיש יש להחמיר כיון שעיקר דין צירוף שדימה השו''ע לזימון יש חולקים עליו כמו שכתב בשעה''צ (אות נג ), ולכן אין להקל במראה להם פניו בלא להכניס ראשו, ויש לצרף לכל האמור דברי ערוך השולחן (סימן נה סעיף כ) שאחר שהסכים להקל בשעה''ד אפילו לא הכניס ראשו, כתב ''מיהו זה ודאי העומדים בעזרת נשים לא יצטרפו עם העומדים בבהכ"נ אף שיש חלונות מעזרת נשים לבית הכנסת ורואים אלו פניהם של אלו כיון שמחיצות גמורות הן הוויין שתי רשויות ולא דמי לעומד אחורי בהכ"נ דמצטרף בראיית פנים דהתם אינו עומד בבית בפני עצמו אלא בחצר או ברחוב ולכן חשבינן ליה כאלו עומד בבהכ"נ אבל לא בעומד בבית בפני עצמו'' [וע''ש שכתב שכל דין מראה פניו הוא דוקא באחד ולא יותר דהבו דלא לוסיף עלה] ולדבריו לא שייך לצרף ענין מראה פניו בנדונינו ולכן יכנס לבית הכנסת. ולא אכחד שמדברי שו''ת מהרי''ט (ח''ב סי' ד) וכן מדברי המ''ב (ס''ק נב) מבואר שאפילו עומד ברשות בפני עצמה שייך הדין של מראה פניו ע''ש היטב. מ''מ כיון שמידי מחלוקת לא יצאנו ויותר נראה דעת המחמירין בדעת השו''ע לכן אפילו נרצה להקל דיינו להקל במכניס ראשו ולא בראיה בלבד. ומכל האמור עולה שאם אדם עומד בכניסה לבית הכנסת וממהר לצאת ועומד מחוץ לפתח שלא מצטרף אפילו רואים אלו את אלו וצריך להכנס לתוך בית הכנסת.


ודע, שכשיש עזרת נשים לבית הכנסת והדרך להכנס לעזרה הוא רק דרך בית הכנסת ונמצא מיעוט מהמנין בעזרה ורוב מנין בבית הכנסת מצטרף למנין, שרגלי הפנמי בחצוני וכמ''ש הרדב''ז (ח''ב סי' תרנ) ע''ש ולא דומה לכל האמור עד כה שמדובר שיש לעזרה כניסה נפרדת. ודע עוד שמחיצה של זכוכית נחשבת מחיצה גמורה לענין ב' רשויות (כ''כ היפה ללב אות ח וכה''ח אות עו) וכשיש רק סדין מפריד לצניעות לא נחשב מחיצה וכ''כ המ''ב (ס''ק מט) וכה''ח (אות סט).


ולסיכום: צריך שיהיו כל העשרה בתוך בית הכנסת ואם אחד נמצא בחדר העזרה ויש רק תשעה בבית הכנסת אע''פ שרואים אלו את לא מצטרף לעשרה וצריך להכנס לבית הכנסת אלא''כ הכניסה היחידה לעזרת נשים היא דרך בית הכנסת באופן זה כן מצטרף לעשרה. וצור ישראל יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אמן.






93 views0 comments

Recent Posts

See All

Kommentare

Mit 0 von 5 Sternen bewertet.
Noch keine Ratings

Rating hinzufügen
bottom of page